אני לגמרי איתך. מסכימה עם כל מילה שלך. וגם בעניין העוזרת. אין לי יום טוב יותר מיום שני. בית מריח ונעים. נקי ומצוחצח. כל כך כיף ביום ראשון אפילו לא לאסוף את הכלים לאחר הארוחה בערב.... והמחיר, ציינתי שאם זה פעמיים בשבוע. פעם בשבוע, בהתאם, כחצי מפעמים... אבל כשאין, אז אין. וצריך להבין את זה ולא לפזר עצות על הוצאות כספיות בשביל הבריאות הנפשית. אין. נקודה. מה עושים עם הנתונים הללו. זו השאלה המאתגרת, ולא לפתור בעיה בלי להתחשב במציאות. דרך אגב, מיאליניאה, בחיים לא היתי מבקשת עזרה כלכלית למימון העוזרת.
ולגבי ההדדיות וחלוקת העבודה בבית. גם אני בבית קרוב לשנה עם בני הצעיר, עם מעט עבודה. עד הלידה שלו עבדתי והיו לנו רק שני תינוקות. איתו, החלטתי להתפנק. אבל, לאורך כל מערכת היחסים שלנו, אני האחראית הבלעדית על הכל. החל מכביסה וכלה בטיפול ברכבים. בנקים, קניות, חשבונות, דואר, ילדים, חוגים, מחשבים, מכשירים, תיקונים, קידוחים וכו'. ה-כ-ל. סליחה, למעט הזבל. לא מוציאה את הזבל. שונאת.... בפני היו כמה אופציות. יכולתי באמת לנסות ולחנך את בעלי. לדרוש שיתוף מלא יותר בעבודות הבית, לבקש, להתעצבן, לעצבן, "לדבר על זה", לטפל, לשנות, לחנך ולהתגרש. היות והתחתנתי עם בעלי מרצון, ולא נחת עליי ביום בהיר, ידעתי בדיוק למה אני נכנסת. אז בעניין שויון המטלות בבית פנימה, אין ספק שאין. יחד עם זאת, הרי אין אני יכולה להכריז על שנתיים בילוי עם הקטן, ללא הכנסה, מבלי לטיל עליו את מלאכת הפרנסה. מה לעשות, זה תפקיד חשוב, ובמקרה שלנו בלעדי עליו. אני מביאה כסף לגרעינים. הנטל של המפרנס העיקרי עליו, ובזכות ההענות שלו, אני יכולה להרשות לעצמי ללמוד עוד תואר, ולשבת עם הילד עוד שנה, וגם, לברור מה בא לי לעשות כשאהיה גדולה. וגם, לעבוד להנאתי בסטודיו הקטן שלי, העיקר, שיהיה לי סיפוק מהעבודה הלא משתלמת שלי. אז מה אומר לכן? זה שיש לי חלוקה מאד הוגנת בבית. וחוץ מזה, אולי כדאי לוותר על כמה דברים על מנת לשמר ולבנות חשובים יותר.
אז אי אפשר לבחור מתי אנחנו כן בחברה פטריאכלית ומתי לא. לא לפי הנוחות.
|
תוכן התגובה:
|