ושוב, ניסיתי כל מה שהצעתם, כולל לדבר בשקט ולהפתח ולהסביר כמה המצוקה שלי גדולה, כולל להפסיק לגמרי לנקות (אפשר לחשוב כמה עכשיו אני מנקה, לא נעים לי לגלות.) זה לא עבד. אמרתי לו היום בטלפון שאני קובעת עם עוזרת, מישהי שהשכנה שלנו התחילה לעבוד איתה. הסברתי, בפעם האלף, שאני לא יכולה ככה יותר והבית לא ראוי למגורי אדם. וכמה שזה הורס לי את הבריאות. וכמה שאי אפשר לגדל ככה ילדים, ואי אפשר להזמין חברים שלהם כי ממש לא נעים. הוא אמר טוב בסדר כזה של הסכמה, כי הייתי מאד נחושה. וזה לא מעלה אצלו את המחשבה שאולי הוא יכול לעשות יותר. אנחנו פשוט נשלם כסף לעוזרת. כסף שממש אין לנו. אבל אני לא יכולה יותר להשלים עם המצב. מקווה שכשנתחיל טיפול זוגי, נוכל לטפל בשורשים של הבעיות שלנו, ולהגיע לתקשורת יותר טובה באופן כללי. תודה גדולה למיהליניאה ולחצי, על ההבנה והתמיכה, אכן יש פער גדול מאד בין איך שמצד אחד אני ואתם רואים את הדברים, לבין איך ומה שהוא רואה. וזה מאד מקומם. ובאמת עולה השאלה מה הסיכוי שבאמת יהיה שינוי תפיסתי מהותי לגבי האחריות של כל אחד מאיתנו בבית. וכמה אפשר לזרוק על מישהו אחר שעושה למען כולם. אגב, לי, אצלנו אני משחררת לפעמים ומוותרת, ולפעמים הוא נח בשבת אחה"צ, וקם לבית מסודר עם ילדים רגועים, זה מעולם לא קרה הפוך. אפילו לא כשהייתי חולה "רשמית". האמת היא שלא ידעתי עד כמה זה יהיה גרוע, כשהתחתנו. הרי השאלה מתבקשת.. לילה טוב בינתיים, חוזרת לישון...
|
תוכן התגובה:
|