תודה על התגובות. בקשר לבן-הזוג, הוא אוהב ונאהב, תומך ונתמך. יש בינינו זוגיות טובה וכנה, והוא שותף מלא לכל מה שאני עוברת בתקופה האחרונה. הוא גם היה מעודכן ביחס לבחור שציינתי. הוא טוען שכל מה שאני חווה עכשיו קורה לנוכח העובדה ששנים רבות אמנם עבדתי, אבל הייתי בסטטוס ממושך של סטודנטיאליות, ועכשיו ה"חיים האמיתיים" טופחים על פניי ואני צריכה להסתגל למצב החדש. חברותיי האקדמאיות מזדהות עם מה שהוא אומר וטוענות שהשנה הראשונה שלאחר הדוקטורט היא קשה ביותר, וכל אחת חווה את זה בדרך אחרת. אצלי, כאמור, זה מגולם בצורה של פחד מהשגרה, מהזדקנות נינוחה, או מה שאני קוראת "התפקחות." לא, אני לא בן-אדם שלא חווה אושר או מעריך את מה שיש לו, נהפוך הוא. בכל בוקר אני אומרת תודה רבה על מה שיש. מותר שתהיינה תקופות קצת פחות מספקות ויותר מבולבלות. אני לא מתחברת לעניין החסר. כולנו חוות חסר כזה או אחר. אחת זקוקה לאמא, לאחת חסר כסף, אחרת מתקשה בזוגיות, וכיוצ"ב. חשבתי שאמצא פה יותר הזדהות עם מה שאני מתארת, אבל כנראה שלא כולן חוו או חוות את התחושות הנוכחיות שלי, וגם את זה טוב לדעת...
|
תוכן התגובה:
|