דוקא עכשיו, עם האימהות, עם ה"קיבעון" אני מרגישה חיה מאי פעם. עשיתי, ראיתי, בצורה שהתאימה לשנות העשרים שלי. וכשהתחתנתי, עשיתי זאת מרצון להיות עם בנזוגי האהוב. כשהחלטתי ללדת את ילדי הראשון, עשיתי זאת מרצון, בחירה ומשלמות. אז נכון שיש רגעים שבא לי להעלם לכמה ימים או סתם לא לעשות כלום, אבל בגדול, אני מרגישה חופשיה כמו שלא הרגשתי מעולם. חופשיה, כי החלטתי להביא את ילדי לעולם. חופשיה, כי כל יום מחדש אני בוחרת לקום, לעבוד, להיות ולעשות. וכשאני מרגישה שמשהו חורק, אז אני משנה. עבודה, לימודים או כל דבר אחר (לא בנזוג וילדים(-:) עם כל הנוסטלגיה לתקופה החופשיה של צעירותי, שאהבתי אותה מאוד ונהניתי ממנה מאוד, יש משהו עכשיו שממלא אותי בצורה שמעולם לא הרגשתי. מחוייבות ענקית, אבל כזו נעימה וטובה. ושלא אובן לא נכון, גם לי יש תקופות קשות. גם לי לפעמים נמאס ולעיתים אף הדכדוך משתלט, אבל הכוח שבי הוא לבחור לצאת מזה, לבחור לשנות וכל הזמן שיהיה טוב יותר.
|
תוכן התגובה:
|