זוכרת אותן משלב יותר מוקדם בהורות שלי. היתה התאבלות אמיתית על איזה אובדן. על החופשות הזוגיות ללא ילדים, על ההתרגשות של דייט ראשון, אפילו זוכרת שפעם ראיתי באיזו תכנית אייטמים אחה"צ זוג שמספר איך הוא הציע לה נישואין באיזו דרך אידיוטית - מכדור פורח או משהו - והתחלתי לבכות, כי הבנתי שיותר לעולם לא יציעו לי נישואין....
רוצה גם לספר לך שהתחושות האלו עברו. עם השנים (ואני אמא 9 שנים) התרגלתי לקונספט, החוויות של פעם הפכו רחוקות ומטושטשות ואני כבר לא מבכה את אובדנם, ולהפך - מסתכלת קדימה על החוויות שצפויות שלי כאמא לילדים גדולים יותר ומתרגשת, ומצד שני לגמרי חרדה על כך שבתי הקטנה, ככל הנראה האחרונה, הולכת וגדלה, וכבר לא יהיה לי יותר התקופה הקסומה הזאת של פעוט בבית.
|
תוכן התגובה:
|