קמתי בבוקר לעבודה, וכל הדרך לא יכולתי להפסיק לחשוב איך נראה לי שכל העולם זז ופועל כרגיל, אפילו אנשים נראים שמחים ןמאושרים עוד יותר - אוטו מלא תיקים בדרך לאיזה נופש...ואילו אצלי הכל נעצר. זה ממש הזכיר לי, להבדיל אלף אלפי הבדלות, את הלידה של המדהימון שלנו. איך הרגשתי אז שאיך יכול להיות שקרה דבר כ"כ מדהים ומיוחד והעולם כמנהגו נוהג. רק שכאן זה נורא עצוב. לאיריס - רק להסביר, הלכנו ביחד לאותה יועצת מופלאה והיא זו שהציעה בזמנו לשמוע כל אחד מאיתנו לחוד, אם נרצה. דווקא הוא רצה שנלך שוב ביחד ואני הרגשתי שאני רוצה שילך לבד, בעיקר בגלל מה שכתבתי שאני רוצה שיברר עם עצמו מה זו האהבה הזו ובבירור הזה, לפחות בשלב הראשוני שלו, אני חושבת שעדיף שיעשה עם מישהו אובייקטיבי. אני מרגישה נורא הבוקר. וזה מתקשר גם למה שכתבתן לי פה - מצד אחד אני יודעת שאם אהיה יותר מדי כועסת/ פגועה/ מעליבה הוא יקבל את זה תקופה מסוימת אבל אח"כ זה עלול לדחוף אותו החוצה. מצד שני אני מרגישה שהרגשות הללו של זעם ותסכול רק מתגברים ויש לי בראש כל מיני משפטים "מפגרים" שקשורים לכל ה"פינוקים" שפינקתי אותו תמיד - אוכל שהוא אוהב, מתנות קטנות וכו' (גם הוא עושה זאת) - אני אומרת לעצמי - לא אכפת לי שלא יאכל, שלא יהיה בבית אוכל שהוא אוהב. כל מיני משפטים שאני מרגישה שממש ירדתי לרמה שלא חשבתי שאגיע אליה אבל זה מין "התנקמויות" קטנות כאלו שבא לי לעשות לו. הוא לא יודע מה לעשות עם עצמו ואיתי. אומר שיעשה מה שאני רוצה (זה נורא כמה זה מזכיר לי את הסרטים או הטלנובלות הקיטשיות האלו) ושנורא נורא קשה לו לראות אותי כ"כ עצובה. הוא מנסה לחבק, לנשק ואני לא יודעת מה אני רוצה - לא שיעזוב אותי לנפשי (אפילו לא לזמן קצר) וגם לא שייצמד אלי. אני מרגישה פחד. פחד מפני העתיד הלא ברור הזה. כל הזמן חושבת לעצמי - עד איפה היו החיים ה"אמיתיים" שלי ומתי התחיל השקר הזה. כי זה שקר, גם אם הוא אומר שזה רק חודשיים-שלושה ושלקח לו זמן בכלל להבין שזה יותר מידידות. גם לא יודעת איך אוכל להבטיח שאותה יועצת, טובה ככל שתהיה, תדע לכוון אותו למחשבות הנכונות. אני פשוט הייתי רוצה שהיא תגיד לו מה שאני חושבת, שזו לא ממש אהבה אלא כמו שאמרתן כ"כ נכון - נתינה שברגע של מצוקה מתפרשת כאהבה.אם הייתי יודעת שהוא מפנים את זה, ושזה בא מבן אדם אוביקטיבי ולא ממני (הידיעה הזו על סוג האהבה) היה לי קל יותר להמשיך הלאה. אבל זה מפחיד אותי כי זה לא בידיים שלי...
|
תוכן התגובה:
|