ללא שם יקרה, מצטערת שאין ביכולתי לעזור לך באופן יותר תכלסי.
אבל אני רוצה להגיד לך עוד כמה דברים אם אפשר.
לדעתי אין שום סיבה בעולם להתחיל לזייף לו עכשיו. נהפוך הוא. אני לא חושבת שלהיות אמיתית זה ליפול לזרועותיו ו"נסלח, נשכח, נקסט אהובי!". אני לא חושבת שלהיות שם גם בשבילו זה לרמוס את ההכרה שאת הקורבנית האמיתית. אני חושבת שמה שיעשה ל-ך הכי טוב זה ללכת עם הלב. לא רואה שום סיבה להילחם בו. בכלל, את הרי מחפשת מה יעשה לך עכשיו הכי טוב שאפשר. קצת אוויר, קצת נחמה. באמת שלא רואה שום סיבה למנוע את זה מעצמך רק בגלל ששכלית אולי כדאיים כאן משחקים (ולא מסכימה גם עם זה).
הוא אמיתי איתך, הוא "הפיל" עליך את התיק - ולדעתי, במקרה הזה בלבד זה היה נכון לעשות (מה שבמקרים אחרים אני נגד). עכשיו יש לך את כל ה"רשות" (לא משנה שאמורה להיות אותה תמיד) של לעשות מה שאת באמת רוצה (ושימי לב שאני לא משתמשת במילה 'צריכה'. בכוונה.) - בשבילך. ואם לעשות בשבילו זה אחד מהדברים האלה - אז יללה. ואם לבכות על כתפו - יללה. ואם לחבק ולשנוא, לחבק ולאהוב, לחבק וללכת לאיבוד בריח המוכר - יללה! אולי אפילו קצת לצחוק. את צריכה אוויר. אל תשאירי אותך בכוונה נחנקת כדי שגם לו יהיה מגעיל בריאות.
לי דווקא נשמע שה"תאוריות" כמו שקראת להן יושבות לך היטב בבסיס ההבנה. בעצם את יודעת מאיפה הוא פעל ולמה. את יודעת מה היה שם, ויותר מהכל - את יודעת מה לא היה שם. אבל, מסיבות מובנות (באמת מובנות), את מתענה עם חוסר וודאות ל-א א-מ-י-ת-י עד שהוא יגיד לך מה שאת יודעת. זו זכותך. מאוד קשה לסמוך על עצמינו במקרים כאלה, שהאגו (רומני? פולני? עירקי?) חבול. לפעמים מה שאנחנו רוצים הכי בעולם זה החיזוק שרק יגיד 'נכון' על מה שהלב שלנו יודע מראש. לא חושבת שהייתי מצליחה לנהוג אחרת. בכ"ז אומרת לך כי לדעתי יש סיכוי שאת כן תצליחי.
אני לא מזלזלת לשניה אחת בכאב שלך, בעצב שלך. אבל מהכוח שמאחורי האותיות אני שומעת שאת יודעת - יודעת שהוא שלך, ואיתך, ולא עם אף אחת אחרת - לא בגוף ולא בלב. ככל שאני קוראת אותך יותר מתחזקת אצלי הידיעה (שאני בעצם קוראת אצלך יקירה) שהכל יהיה בסדר. יותר מבסדר. הניעור הזה חשוב לשניכם.
תאמיני לי, אם לא היית יודעת את מה שאני יודעת שאת יודעת ((:) לא היית כואבת גם את כאבו. ולא היית רוצה חיבוק אלא רק לשרוט. בטח שלא שעות ספורות אחרי השיחה הכואבת.
אבל את רוצה חיבוק - למה לא ללכת ולקחת? הוא הרי הכי בעולם רוצה לתת. אתם שניכם צריכים את זה יותר מאוויר. מה החיבוק הזה אומר לדעתך? - שזה נגמר? שאת חותמת על סוף המשכנתא לעצבים? שנגמרות לך זכויות היוצרים על הכעס? על העלבון? על הלהיות מסכנה? כי לדעתי זה ממש לא ככה. וממה שאני מצליחה לקלוט על האיש שלך, הוא לא יחשוב שזה ככה גם. בכל מקרה, לפני או תוך כדי החיבוק את יכולה להגיד בפירוש ובפשטות את מה שאת יודעת עכשיו: "אני עוד לא יודעת איך נתמודד עם זה. אני עוד לא יודעת איך לעכל את הכל. כואב לי ועצוב לי ואני צריכה אותך כדי שתחזיק אותי עכשיו. זה לא אומר שזה פתור. יש הרבה מאוד עבודה לעשות. לך, וגם לשנינו, אבל עכשיו אני רוצה להישען רק קצת. יכול להיות שבעוד 5 דקות ארצה לא לדעת שאתה פה".
לאנשים כמוך, כמוכם, האמת היא הדרך היחידה. ואם עכשיו את מנסה לעקוף אותה בגלל שלפי איזה ספר חוקים שהוא לא שלך יש סיכוי שזה יעוות את המצב - לכי ותכתבי חוקים שמתאימים לכם, ותבהירי לך ולו איך גם האמת הזו לא הולכת למסמס שום דבר.
כשאנחנו רבים, אנחנו משתדלים תמיד לגעת. להחזיק ידיים, או לשמור על איזשהו מגע. ככה זה גם מזכיר לנו לאן מועדות פנינו, אבל גם נותן כוח. להכנס באמאמא של הריב אבל מתוך אהבה והרגשת נאהבות שמתודלקות באותן פיסות עור נוגעות. אני לא יודעת אם זה מתאים לך עכשיו, אבל לדעתי - לכי איתך. כשבא לך תגעי, כשבא לך תני לו לגעת, כשבא לך תארזי את עצמך בנפרד. אל תלחמי בך. עוד מלחמות זה הדבר האחרון שאת צריכה עכשיו.
קחי את ה"זכות" הזו שכ"כ קשה לנו לקחת בד"כ - להיות בול מה שאת. בלי התחשבויות. אני חושבת שזו אחת הסיבות שאנחנו אוהבים לכעוס, להיות קורבניים. כי אז הזכות הזו "מגיעה" לנו. קחי אותה ותעשי ממנה משהו טוב - לך. תקיימי אותה במלואה. לא בגלל שהוא צ-ר-י-ך לראות ככה ולהרגיש ככה. אלא בגלל שאת ר-ו-צ-ה להרגיש ככה ולהיות ככה.
מאוד מקווה שהובנתי יקירתי, ובאמת באמת באמת - יהיה בסדר. מעולה. ויותר.
ולכולכן מקסימות מקסימות שלי, אחושלוקי הסמיקותי. זה כ"כ יפה מצידכן לכתוב לי את מה שכתבתן. אני אסירת תודה. באמת.
ליאתיתי.
|
תוכן התגובה:
|
