יקרה מדהימה - ואני מתכוונת לכל אות.
קראתי אותך לפני איזה שעתיים, בקושי הספקתי לגמור לפני ששי העיפה אותי מהמחשב. מאז לא עזבת אותי לשניה. בהתחלה הייתי במועקה אשכרה כאילו זה קרה לי. ניסיתי לחשוב מה אני יכולה להגיד לך, לחשוב מה אני הייתי עושה, ונתקלתי בקיר מזויין.
ואז שיניתי כיוון מחשבה. דמיינתי את החיבוק הזה שהיה שם. דימיינתי אותו עוצם עיניים ומרגיש טוב. והבנתי. היתה שם באמת אהבה, אבל לא אליה, אלא אל עצמו. אליה הכי הרבה שהוא מרגיש זה אסירות תודה, וגם זה מוגזם מאוד יחסית למציאות שהיתה שם, ויקבל את הפרופורציות הנכונות בקרוב.
אני אנסה להסביר. רק לפני זה רוצה להודיע שלא משנה מה אני הולכת לכתוב אין בכך ולו להיות טיפת תירוץ בשבילו. אבל שאלת איך מתמודדים עם זה. אני יכולה להתמודד רק אם אני ממש אבל ממש יודעת לגמרי ומבינה לגמרי מה היה שם בראש ובבטן של הצד השני.
זוגיות זו עבודה קשה - זה אני תמיד אומרת, והחיים.. הם לא משהו פשוט. ילד, אובדן, עבודה, לקום בבוקר, נישואים, אבא של, בעל של, ...בלגאן.
פתאום באה איזו פלקטית. לא חייב לה כלום. לא "צריך" לה כלום. נקיה. הוא מסתכל עליה ולא רואה שהוא לא מספיק טוב. מסתכל עליה ולא רואה שקשה לו בגללו, שהוא מתוסבך עם עצמו, שהוא לא מצליח להתמודד איתו כמו שצריך. נקי. פתאום הוא יכול להיות בלי אף גיבנת (ותסלחי לי שנשמע שאת גיבנת - את לא!!). והנה הפלקט נורא נחמדה אליו, וזה קליל וחביב, כמה דקות בלי דאגות. סבבה. ואני באמת מאמינה לו שהוא בכלל לא קלט מה הולך שם בהתחלה. ואז יוצא שהם מדברים, הוא שופך. שוב - לא חייב לה, לא "צריך" לה, בתכל'ס - לא ממש מעניין אותו מה היא חושבת עליו, ואיזו משמעות תהיה לכבדות שלו, לכאב שלו, לדברים שלו עליה. אז מדבר. ואז מרגיש הקלה כי זה הרי הכי כיף בעולם להשאיר את המשקולות מהכתפיים בבית, ופתאום, לכמה שניות, קצת לרקוד. והוא אומר לעצמו - וואלה, זה עשה לי טוב, אני אמשיך לדבר איתה (ואני מאמינה כמעט ב-100% שזה כל מה שהוא חשב עליו). אז הוא דיבר איתה עוד קצת, ועוד קצת, ופתאום הוא גילה שהוא מחכה לזה.
עכשיו מה זה אומר? - כלום. זה פשוט לא אומר כלום. הוא קורא לזה אהבה כי הוא לא יודע לקרוא לזה אחרת, אבל זה לא בכיוון אפילו (ושיסלח לי, בכ"ז- הוא גבר..) היא היתה כלי בשבילו. להיזכר בו-עצמו: קליל, לא עייף, לא אבוד, חי - אבל אני חושבת שאפילו לא בקטע של אש, פשוט בקטע נטול - נטול ילד, נטול אובדן, נטול תואר מחייב כמו "הבעל של". בעצם, זה היה להיות נטול עצמו של היום.
כל אחד מאיתנו הרי היה בשמחה לוקח מדי פעם חיים מקבילים, שהכל בול כמו שיש לו אבל שהוא לא שם. רק לרגע. לעשות שניה שקט בראש שלא מצליח לסדר לעצמו נקודות איזון מרוב כובד. וזה מה שהוא עשה. אפילו בלי לדעת שהוא עושה את זה. תאמיני לי, אם היה גבר שהיה יכול לתפוס את מקומה הנשי זה היה תופס. אבל לא נראה לי שלגברים יש את זה. מה שיוצא מהכתוב שלך חזק חזק (לדעתי) זה שהוא לא נמשך לרומן עם אישה (ועובדה שהוא לא מימש שום תכל'ס - וכן, אני דווקא מאמינה לו) - הוא נמשך לרומן עם עצמו.
הוא היחידי שעניין אותו שם. הוא בסופו של דבר היחידי שעשה לו נעים בשניה הזו שהוא עצם את העיניים בחיבוק, בשניה לפני שהוא נזכר בך והתחיל לחשוב כמה זה לא בכיוון מה שקורה שם.
אני אפילו יכולה להבין למה הוא לא בא אליך והתחיל לשפוך את נפשו במקום לבוא אליה. ז"א, אני כל הזמן אומרת - גברים הם אהבלים גמורים בקטע הזה. אם יש מישהי שמחליטה להתלבש עליהם, אם היא תעשה את זה נכון הם אפילו לא ידעו שזה מה שקורה. אני כל הזמן מזהירה את טל שלא יהיה שאנן כי זה יכול לקרות גם לו. פשוט, בטמטום של כלב עיוור הוא הלך לשם כי הוא היה צריך לחרבן (סליחה) והרוח היתה נעימה לו בטוסיק. אח"כ הוא חשב שההקלה שהוא מרגיש בבטן זה לא בגלל מה שהוא הוציא אלא בגלל המרקם של הרוח שליטפה את ישבנו החשוף.
אוף אני כותבת כ"כ מבולבל.
יקרה יקרה, אני חושב שאת צודקת במליון אחוז שהוא זה שזקוק ליעוץ. אפילו לא יודעת אם הייתי הולכת על מטפלת זוגית - אלא אם היא מתמחה גם בתהליכים אישיים ולא קשורים לזוגיות בעיקר. זה ממש לא נראה לי משהו שקשור לזוגיות - כמה שזה נשמע דבילי ומגוכח.
הבנד'ם הסתבך עם עצמו. פשוט נכנס לתוך פלונטר של איבוד מעורבב בכאב ואכזבה מעצמו עד שהוא לא הצליח לנשום כמו שצריך. זהו. ואז ההיא הגיעה וזה התגלגל לעניין יותר מוחשי. וזה כאילו טוב כי במה שמוחשי יותר קל לטפל, יותר קל להגיד - חייבים לעשות עם זה משהו. לדעתי יחד עם תחושתי - אין לזה שום קשר אליך. ותאמיני לי שאני הראשונה שהיתה לוקחת אחריות ומסרסת את עצמה על כל הסיפור, שאני לא מספיק ... טובה, שומרת, משקיעה, יפה, חכמה,.. אנא ערף, ומצד שאני שאני יותר מדי.. טובה, משקיעה... בלה בלה בלה. ועד שלא הצלחתי לצאת מהתחת שלי, ולראות את הצד שלו - הרגשתי את כל מה שאת מתארת. ממש אֶבל של לב שבור.
אני ממש לא חושבת שאת צריכה לשמור עליו עכשיו, ממש לא חושבת שאת צריכה לקשור לו רצועה ולהוליך אותו קרוב אליך. אני חושבת שאת מאוווד צודקת. הוא שלך כי ככה הוא רוצה - והוא רוצה. הוא אוהב אותך ורק אותך הכי בעולם. והוא צריך לעשות את העבודה של להשגיח על עצמו. למרות שהוא לא עשה אותה כמו שצריך - זה עדיין התפקיד שלו. והוא ילך ויעבוד על עצמו, וילמד את עצמו אל מחוץ לפלונטר, ויעשה הרבה מאוד השתדלויות. זה בסדר. אבל האחריות עליו היא שלו ורק שלו.
כל הנ"ל לא סותר את זה שהוא צריך חד וחלק לנתק עם ההיא כל מגע נקודה. הוא מספיק מבולבל מעצמו - לא צריך עוזרים.
זה שאת מדהימה כבר אמרתי? הקשבת?
עכשיו, השאלה הכי קשה היא מה לעשות איתך. אז יקירתי, נראה לי שמה שהכי חשוב (למרות שזה קשה קשה קשה ואני בטוחה שגם אם תצליחי יהיו נפילות - כי אין מה לעשות - במצבים כאלה הכי קל לנו להיות מסכנים) זה להבין את זה לעומק. להבין שא. היא לא שקולה לאישה. היא שקולה לחלון עם נוף: כשהוא דיבר איתה הוא ראה נוף קצת רחוק אבל מוכר - וזה היה הוא בלי היומיום. כשהוא מדבר איתך הוא רואה זכוכית מגדלת - רואה בו את הקוצים הכי קטנים, ואת הבוץ, שלוליות שנראות כמו אוקיינוסים וצוקים מפחידים, והוא לא מצליח לעשות זום החוצה. הטיפול יעזור לו לעשות את הזום. וב. אם את חושבת שיש מה לשנות שהיה יכול לגרום לו להצליח לדבר איתך במקום עם זרה (ואני בכלל לא בטוחה שהיה כזה דבר) - תעבדו על זה. אם לא עכשיו אז בהמשך, זה לא נשמע לי דחוף. אבל את חייבת להבין - זה לא בגללך. זה לא משהו שלא נתת, שלא עשית, שכן עשית לא טוב, שאת לא מספיק מחממת לו את הלב, שהוא לא מספיק אוהב אותך. זה לא זה. אני גם לא חושבת שהוא ניסה לאותת כאן משהו שקשור לזוגיות. כי אחרת לדעתי הוא כבר היה הולך על זה, ולפחות עושה איזה משהו פיסי. אבל הוא לא. מה שלדעתי הוא מאותת בצורה מכאיבה כ"כ הוא - אני לא יודע מה לעשות איתי.
אמרת שהזוגיות שלכם לעולם לא תהיה אותו דבר, ויקירה - אני מאחלת לך שאת צודקת. אני יודעת שזה כואב ... זוועה. אני יודעת שהיית מוותרת על זה תוך שניה ונשארת איפה שהייתם עד עכשיו, אבל אני מאמינה בכל ליבי בשיעורים שבאנו לכאן כדי ללמוד. אני כמעט ומוכנה להתחייב לך (והכמעט הוא בגלל שלמרות הכל אני לא מכירה אתכם בכלל) שהזוגיות שלכם הולכת להיות משהו עוד הרבה הרבה יותר טוב, חזק, אוהב, עמוק ומספק. אני לא חושבת שאת צריכה להיכנס עכשיו לאטרף של עשיה ותהיה בכיוון של - "או קי, אז איך מגיעים לשם?". אני חושבת שאת צריכה כמה שיותר שקט, לדעת לסנן את מה שלא רלוונטי, להפנים את מה שכן, לנשום עמוק, לחזור ולהכיר את הגבולות של הגוף והנשמה שלך - הם שם - הם יפים ומדהימים בדיוק כמו שהיו קודם, לאט לאט תוכלי לחזור גם אליו, להיות איתו ובשבילו. לאט. כרגע את מגששת בלי לראות את הרצפה - תני לו לעזור לך להאיר מרצפת אחרי מרצפת. הוא יכול לעזור לך בזה. זו לא הולכת להיות תקופה קלה. מצד שני - יש סיכוי לא רע בכלל שהיא תהיה הרבה פחות קשה ממה שאת מדמיינת.
תאמיני בך. אח"כ תוכלי להאמין בכם. מחכה לכם אופק מופלא של יחד ולשם אתם הולכים.
מאחלת לך רק אושר, ולהרגיש את האהבות הכי גדולות בדיוק מאיפה שאת רוצה וצריכה להרגיש אותן.
איתך, ליאתיתי.
|
תוכן התגובה:
|
