מירב יקרה.. זה כבר מספיק מאחור, אני חושבת, להגיד לך שהדברים שלך היו כ"כ מדהימים לאוזן שלי שהייתי בטוחה שטעית בשם. נשבעת לך. בסוף איכשהו החלטתי להבין שאולי בכ"ז התכוונת אלי, והתמלא לי הלב. אני מקווה שאני לא טועה.. (: תודה תודה לך!
וללא שם יקירה, חורא לי נורא שאני לא מצליחה לעזור לך. אבל אני משערת שההרגשה המגעילה שיש לי בתחום הזה נובעת מזה שבעצם, עכשיו, את הכאב הזה שלך אף אחד לא יכול להעלים. למרות שנורא הייתי רוצה. אבל אין מה לעשות. זה חלק מהחיים, מהלמידות שלנו. לא ששואלים אותנו אם מתאים לנו ומרפדים לנו בצמר גפן מתוק. לפעמים נזרקים הישר לתוך האיכסים הכי גדולים. את עכשיו בתוך הבעסה הנוראית והחונקת הזו, ואין שום דרך לעבור אותה מלבד פשוט להיות שם ולעבור אותה. לאט לאט. אני מקווה שבקרוב תמצאי איזשהו חיבוק שכן יצליח להיכנס לך ללב. אל תשכחי שמנגנוני הגנה שבטח הצלחת לבנות לעצמך במשך השנים קמים לתחיה במלוא עוזם. וזה בסדר. יש תמיד בתוך האופל איזו נקודה שפתאום אחרי כל הגועל, חוסר הנשימה, היאוש, אחרי שהכל איבד מטעמו ונראה ששום דבר כבר לא יהיה יותר מואר כמו שצריך, אחרי כל האיבוד - פתאום נכנסת נשימה אמיתית. פתאום מבינים מאיפה באנו (ושם יכול להתחיל להתבהר התפקיד שלך בסיפור, התפקיד שלו, והתפקיד של הפלקטית), והכי חשוב - מרגישים בגוף איזה כוח. תקווה. חיים. ואז מתחילים ללכת באמת אל עבר השינוי והאושר המיוחל. הנקודה הזו תגיע אליך יקירתי. אני מאמינה באמת שלא יקח לך הרבה זמן לדרוך עליה. בינתיים - זה בכלל לא רע לצוף קצת. אל תפחדי להיות את. אל תפחדי לדבר ואל תפחדי לשתוק. תהי שם. את נשמעת לי כ"כ מדהימה שלדעתי זה הדבר הכי טוב שיכול להיות גם בשבילו. את כל הזמן מפחדת שהוא יברח לך, שהוא ספג יותר מדי לא-ים, שהוא יאמין לך שאת רוצה שהוא יתרחק ויעשה את זה. אם זה ככה - תגידי לו את זה. תגידי לו שאת רוצה את החופש לדעת שאת יכולה להיות, לבכות, לכעוס, להיות קטנה, לשנוא, לפחד - ולדעת שהוא שם מחכה לך. לו זה יתן את הרמז שאתם הולכים לצאת מזה גדולים יותר ויחד. לך זה יתן את השקט שהוא איתך, ושלך, ואוהב. ואת צריכה את הרמזים האלה עכשיו כמה שיותר עבים. תגידי לו. תגידי לו הכל. ככה לפחות אני חושבת. מאחלת לך להרגיש עטופה ואהובה מבפנים ומבחוץ בקרוב קרוב. אמן. ליאתיתי.
|
תוכן התגובה:
|