מוקדש במיוחד ל'עוד מיואשת'. הנה כמה פנינים, בתפזורת, מספרה של שלי יחימוביץ' 'אשת איש', הוצאת קשת 2001. הגיבורה המספרת מתארת את התאהבותה בגבר זר. מכל מקום, הסיפור נכתב מתוך עשור חיי הנישואין היציבים של משפחה, תשע שנים לאחר הולדת הילד הראשון, ובתוך הריון שני.
"כל כך מקובל, כל כך לגיטימי, עד שלפעמים נדמה לי שאני חיה בשתי ערים. תל אביב הרשמית, זו שבני-גילי מנהלים בה חיי משפחה שגרתיים, מוליכים לפניהם עגלות תינוקות, מרכיבים את ילדיהם על האופניים לגני הילדים, משתתפים בישיבות ועד השכונה, לפרקים מתנדבים לטובת עובדים זרים, נערים נטושים או נפגעות אונס, ומשכימים בבוקר לעמל יומם; זו שבה כמעט לכל אחד מן האנשים החביבים האלה יש מאהב או מאהבת, או שהם מחפשים לעצמם כאלו, או שסתם הם מקיימים שגרה של זיונים מזדמנים. ... לפעמים אני יושבת על כיסא במטבח היפה שלי, הפתוח אל הסלון, ומסתכלת על הסצנה הביתית שלי, מתמוגגת כזרה. הבית הזה הוא שלי. איש אינו מרים את קולו, והאוכל טעים, ויש הגיון וסדר. ... כשהוא מגיע למיטה הוא מעיר אותי בליטופים, ואנחנו מתעלסים כשאני ישנה למחצה. לאיציק מגע בוטח כשהוא שוכב איתי, כיוון שהוא מכיר היטב את צרכי ואת העדפותי. הוא גבר שעושה אהבה בצלמם ובדמותם של צרכיה של אשתו, וממילא האופן שבו הוא שוכב איתי היה לטבע שני שלו. מרגע שגילה את הנוסחה, דומה שהוא נושם לרווחה וחושש לסטות ימינה או שמאלה, וכך מחליקים חיי המין היעילים שלנו לשגרה יום-יומית. כיוון שזו שגרה לא רעה, איש אינו מנסה לשנותה. ... ולעומת זאת, ההזדקקות שלו לחמימות קטנה משלי. כשאני מחבקת אותו, אני מוצאת שהוא טופח על שכמי בחברות מבודחת ומעקר את החיבוק שלי מתוכנו. זו התנהלות שגרתית שדרוש לי זמן להבחין בה. אולי משום שחיי המין שלנו נמשכים כסדרם."
|
תוכן התגובה:
|