הם (הבנים, לא כולם, כמובן) חושבים, שבגלל שאנחנו "בבית עם התינוק", יש לנו את כל הזמן שבעולם, כמו בחופשה. הם יוצאים מנקודת הנחה שהתינוק, על צרכיו וחפציו - עלינו. לעולם הם לא יחשבו, רגע לפני שיוצאים מהבית, על בגדים להחלפה, או על זה שנגמרו החיתולים בתיק, או על זה שהתינוק גם צריך לאכול משהו.
אנחנו רק רוצות בחזרה את החיים שהיו לנו "קודם", את האפשרות להיות ל-ב-ד כמה שעות, או, יותר נכון, את האפשרות לבחור עם מי נהיה, ללא מגבלות זמן ומקום. אנחנו רוצות ללבוש את הבגדים היפים בלי לחשוב על הניקוי היבש בגלל כתם הפליטה, ללבוש שמלה בלי לחשוב אם נצליח להניק איתה, ולצאת מהבית עם ארנק קטן וסקסי בלי לחשוב לאיפה תיכנס תכולת תיק החיתולים.
איך מגשרים על הפער? לא בטוח שאפשר. לפעמים פשוט מתרגלים, חיים עם הכעסים החבויים והגלויים, עם הקנאה ההדדית, וממשיכים הלאה, לילד הבא.
|
תוכן התגובה:
|