לותר על עצמי, להיות שייכת 100% לייצור קטן ולהסתובב צמודה אליה יום ולילה, לפחד להשתעל, כדי שלא תקום מהשינה, לפחד ללכת לעשות פיפי כשהיא ערה, כדי שחס וחלילה לא תתחיל לבכות באמצע הזרם, ללכת לישון יחד איתה ל-40 דקות ולקום, יחד איתה כמובן, להסתפק בארוחה אחת ביום, לשאוב את עודפי החלב שכל הזמן ממלאים את השד, בזמן שהיא ישנה יותר מ-4 שעות, גורמים לבחילות וכאבים. אין יותר "אני עצמי". יש מסירות של 100% , האם זה יגמר מתישהו? כשתלך לבית ספר? לצבא? לאוניברסיטה? זאת אימהות. צריך ללמוד לשרוד , לחיות עם זה, לא לאבד את השפיות שאולי נותר ממנה קצת. דיכאון אחרי לידה - מי אמר שהוא פוגע רק ב-5% מהנשים? לא ראיתי את ה-95% הנותרות רוקדות ושרות משמחה, יוצאות לבלות עם נעלי עקב וממשיכות בחיי היום-יום שהיו להן קודם. הלו, איפה אתן, הגיבורות?
מה שמרגיע (ואני התחלתי לראות את זה אחרי כשנה ) זה שככל שאני נתתי לעצמי - כך גם קיבלתי בחזרה מאוחר יותר. בינתיים אין לך כל כך ברירה, אלא להמשיך להיות הקנגורו הגדול של הקנגורו הקטן.
|
תוכן התגובה:
|