לפני שנים, כשיורם ברונובסקי עוד היה בחיים (איזו התחלה, הא?) הוא כתב את אחד הטקסטים המעגליים שלו ב"תרבות וספרות" (ולי שעוד לא היתה אז עמליה גם היה זמן לקרוא את המוסף גבוה המצח הזה). זה היה אפרופו בג"צ דונלביץ, הדייל ההומו מאל-על. כן, כן, כתב אז ברונובסקי, בטח שצריך לשמוח על פסק דין נאור כזה, רק מה, עם כל הקידמה הנהדרת הזו מה יעלה בגורלם של ההומואים, מתוך איזה כאב או נרדפות הם ייצרו את היצירות הנהדרות שהם הקפידו לתת לאנושות במשך מאות שנות קיפוח וצליפה?
הוא ציטט שם ממרסל פרוסט, משהו על היהודים והציונות. או איך הציונות בעצם חיסלה את הגניוס היהודי, כי עכשיו שאנחנו כבר לא עם מסכן שסובל מרדיפות, אנחנו לא נתלים בכוחנו השכלי כדי למצוא את מקומנו. הפכנו לעם ככל העמים, ועכשיו אנחנו משלמים על זה את המחיר.
היה משהו מאוד מפתה במאמר הזה. היה איזה דחף להתרפק על הצורך שלנו להיות מיוחדים ויהי מה. לשיר שירה איכותית כל הדרך לתאי הגזים. לכתוב יצירות מופת בחצרות האחוריים של גן העצמאות.
אבל שבוע אחר-כך הגיע טקסט התשובה של גל אוחובסקי. נכון, רוב הסיכויים שלא מדובר ביריב קלאסי ליורם ברונובסקי, אבל אני חייבת להודות שהתשובה שלו עשתה לי קצת סדר בראש. הוא האיר את העובדה שברונובסקי הוא מההומופובים הכי גרועים. לדבריו, הוא יעדיף את ההומו שלו סובל, חולני ויצירתי, והעיקר שלא יאהב דודו טופז, יאכל פלאפל באיזה דוכן ושטחינה תישפך לו על הדובון. הוא ערך השוואה שם בין קית הרינג, ההומו העולץ שכל ציוריו איברי מין זקופים ועליזים, מול רוברט מייפלתורפ ההומו המיוסר והאפל.
יקירתי פוסט פארטומית אהובה, לדעתי, אין שום דבר רע בלקחת בייביסיטר, להיעזר במה שאפשר להיעזר (על סטודיו סי באופן אישי הייתי מוותרת לטובת יוגה). אין שום דבר רומנטי בלהיות במדבר הבתולי הזה, לבד. הבדידות הזו כמעט הוציאה אותי מדעתי בזמנו, ואני, שלא חזקה בבקשות עזרה, למדתי שהדרך היחידה להישאר בחיים זה להתרחק מהקונכיה ולבחור בחיים. פרוזאים ומלאי טחינה ככל שיהיו. ולא, זה לא חייב לבוא על חשבון כישרון הכתיבה. עם אצבע אחת או שתיים, החיים יזמנו לך עוד לא מעט הפתעות, כאבים, ומכשולים להתגבר עליהם כדי שאלו יפרנסו את השד היצירתי.
אז מה? לצאת מהבית כמה שיותר מהר, ולמצוא אחות למצבך.
|
תוכן התגובה:
|