זה יעבור. כן יש רגעים שזה מרגיש כאילו כל מה שנשאר מאיתנו הוא אצבע. והשאלה היא באמת "איפה אני" כמו שליאתיתי שאלה כמה חודשים אחרי ששי נולדה.. אז לא יקירה- את לא רק אצבע. נותר בך הרבה ועוד מתווסף. רק שכרגע את בתוך מערבולת שעוטפת אותך, סוחפת, מטלטלת ומאיימת. וזה מתנגש עם האהבה לתמר, ועם יסורי המצפון על התחושות - וזה הכל נכון ומותר והגיוני. תחפשי אותך בתוך כל זה. תעשי לך את המזן שלך. בכוח, אפילו מאולץ בהתחלה, צאי מהמעגל של החולצות החמוצות..ובעיקר קבלי את הקשיים של עכשיו כמשהו זמני, זה יעבור, זה עובר, ובסוף זה ישתנה. מבטיחה לך. ודברי איתו. ספרי לו. אפילו רק תני לו לקרוא את זה. תני לו לאהוב אותך, לעטוף אותך, לרפד. יהיה בסדר, ילדה. באמת. זה יעבור. תסתכלי על עצמך במראה - יש שם הרבה יותר מרק אצבע...
ורותי - החזרת אותי שנים אחורה - סבא שלי היה קונה את הגלויות הללו וכמה שנים אחרי מותו עוד המשכתי לקנות אתן במקומו..אחר כך הם הפסיקו משום מה לשלוח לי..
|
תוכן התגובה:
|