17/6/2009 09:35
|
אוריתה
|
מאת:
|
במשבר יקרה, מאד נגעת ללבי
|
כותרת:
|
את מאד אמיצה שהעזת לשתף ברגשות חשופים וסוערים כאלה. מאד אמיצה.
אני גם חושבת שכדאי לך ללוות את עצמך עם יועץ או תמיכה... מה שאת מתארת נשמע לא פשוט בכלל. הרגשות הקשים שלך הם פריו של המשבר, וקשים ככל שיהיו, יש דרך החוצה, אפשר לצמוח מזה. האמת, אני לא יודעת מה אני רוצה לכתוב לך. אני כן יודעת שאני רוצה להביע אמפתיה ותמיכה ורכות. בעברי משבר רציני, כך שאני יודעת רגשות איומים מהם, ומהי השנאה העצמית והאשמה הבלתי נסבלת שבאים כתגובה אליהם. אל תאמיני לרגשות האלו. הם עולים, נכון. אבל הם עננים שחורים שמכסים את השמש שתמיד תמיד נמצאת שם, רק שכרגע כנראה שאין לך מגע איתה. אבל הזכר שלה, והידיעה (אפילו "מהראש", זה גם משהו) שהיא שם, יכולים לעזור לך לתת לגל הצונאמי הזה לחלוף. והוא יחלוף. הכל חולף - ה-כ-ל! אני רק יכולה לדמיין כמה קשה להתנפץ ככה, כשבנך האהוב, מלא השמחה והבטחון, הופך ל"בעייתי". זה קושי כפול ומכופל. גם עבורו וגם עבורך. אבל יקירה, הקשר שלנו עם האהובים הקטנים הוא לא מותנה ולא תלוי, גם אם לעתים נדמה שכן. הוא מתקיים במקביל ועמוק יותר מכל התנהגות. האהבה האינטימית הזו היא מים עמוקים, ואילו על פני המים יכולים להופיע גלים ענקיים ומאיימים. אבל העומק נותר בעינו. צריך ללמוד לזכור את זה רגשית, ולקבל את אופיו של הים הרגשי, מתוך היכרות מעמיקה עמו. הוא עשוי להיות פראי או רוגע, מאיים או מערסל, אבל מהותו בעינה נותרת. סליחה אם אין הרבה פואנטה בשורותיי, רק רציתי לחזק אותך כפרט ואתכם כמשפחה.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|