17/6/2009 10:30
|
גם אני שם
|
מאת:
|
כאילו אני כתבתי
|
כותרת:
|
גם מתמודדת עם ילד ששינה פניו, שיוצאים ממנו דברים קשים מאוד, שמתקשה מאוד לתקשר איתו, שמעלה בי רגשות איומים ונוראים, שרק רוצה שזה כבר ייגמר, ולפעמים כבר לא אכפת לי איך...
את כ"כ אמיצה. לא חושבת שהייתי מעיזה להעלות את כל זה על הכתב אם לא הייתי קוראת מה שכתבת.
יותר מהכל מתחזקה בי התחושה שזה נורמלי. הכאב, הכעס, האכזבה (וכן! יש אכזבה שזה מה שנהיה פתאום מהילד הקסום והמתוק שלי) מוציאים מאיתנו דברים איומים, תחושות קשות מאוד. גם ליכולת ההכלה שלנו יש גבול, וכשמצטרפות למכלול הזה גם כל התחושות הקשות שלנו, הגבול עוד הרבה יותר שברירי.
אוריתה כתבה לך מקסים. ממש לגזור ולשמור. ואני מבינה מדבריה שגם היא הייתה במקום קשה. רק מי שהיה שם יכול להבין.
אני חושבת שיותר מהכל חשוב לא להיבהל מהמחשבות האיומות האלו. כאילו להגיד לעצמך: זה לא מה שאני, זה לא האדם שאני ולא האמא שאני. זה כאן כי נורא נורא קשה לי, כי אני רק רוצה שזה ייגמר, שלא יהיה יותר.
אני באמת מאמינה שזה כך. כאמור, גם אני שם. הדברים שכתבת, שכתבה לך אוריתה ושניסחתי בעצמי, עוזרים לי להבין את זה טוב יותר.
שולחת לך חיבוק גדול של נחמה. מקווה איתך לימים קלים יותר.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|