17/6/2009 11:03
|
אוריתה
|
מאת:
|
במשבר, אמא וגם אני שם
|
כותרת:
|
אמא יקרה - וודאי שהבנתי את כוונתך הטובה! אמרתי לך, רציתי שזה יבוא לך בטוב. רק להאיר את הפינה החשוכה הזו, שכשאין אפשרות נפשית להכיל, אז דווקא מילים כמו שלך - בגלל שהן כל כך טובות - באות רע, נופלות על רגשות האשמה הקיימים ממילא וגורמות לפעמים לעוד חוסר אונים. לפחות כך היה אצלי.
גם אני שם - את צודקת לגמרי! חלק מהלמידה המשמעותית, היא לא להיבהל. הבהלה הזו היא אם כל רע. כך גם לומדים בעצם להכיל את הרגשות הקשים, כי ברגע שלא נבהלים מעצמנו, בעצם מקבלים אותם. וכשמקבלים אותם, הפלא ופלא הם מתנדפים מהר, ואחרי אימון נפשי ממושך, הם לא מופיעים יותר! אני לא מתכוונת לזה שהם מופיעים ונדחקים, אלא פשוט יוצאים לגמרי מהתמונה. הכוח הנפשי הוא כמו כל כוח אחר - דורש אימון וטיפוח. ככל שהוא חזק יותר, כך יורד כוחן של דרמות החיים לערער את האיזון ולהוציא אותנו משיווי משקל. אפשר לומר, שהמיכל מתרחב ומתרחב עד שיכול להכיל כמעט כל דרמה בלי לצאת מאיפוס.
במשבר יקרה מאד, אני משתתפת איתך בקושי. רגשות מהסוג הזה הם לא פחות מאשר גהינום נפשי. קחי לך יד חמה שתחזיק אותך כמו שכתבה לך דפלול. את המשבר שלי לא הייתי צולחת בלי יד ענקית כזו (על אף שהוא היה אישי ונסיבותיו שונות בתכלית, אבל זה לא נראה לי מאד משנה מהותית). אני מכירה גם את הלבטים של כן או לא טיפול/ליווי/ייעוץ/עזרה. לכי על זה, ואל תחששי. בייחוד אם את רואה שההרגשה הרעה כל כך נמשכת לאורך זמן. זה לא מהדברים שעוברים מאליהם, וגם אם עוברים, הם עלולים להשאיר בך צלקת רגישה, מקום רגיש שמתערער בך בקלות. היעזרי, יקירתי. את נשמעת בעומס רגשי גדול מאד. ואם תקלי מעט עלעצמך, תוכלי להקל גם על בנך היקר, וכן למצוא בך את הכוח ואת הרוחב לתמוך בו. כך תתחילי מעגל חיובי. מתוך עצמך. מתוך עשייה למענך. נגעת בי.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|