17/6/2009 21:39
|
אוריתה
|
מאת:
|
רונה!!!!!!!!! מתוקה,
|
כותרת:
|
נגעת ללבי עד מאד עם הוידוי שלך. מה זאת אומרת "ככה אני"? מה את מתנצלת? אצל רובנו יש הילדה הדחויה הזו, כל אחת מסיבותיה שלה (אבל לטס פייס איט, לרוב בגלל אמא...). מה שיפה כל כך, זה שגם את, גם פותחת ההודעה וגם בנה, וגם כולנו בעצם, בסירה אחת. הרי גם הרגשות הקשים של "במשבר" נובעים בדיוק מאותו מקום ילדי, המקום שרוצה שיקבלו אותו ויחזיקו אותו חזק כשהוא מתפרק. זה אנושי כל כך, אנושי עד בכי. זה צורך כל כך בסיסי בתוכנו, כמיהה מדממת שלעולם לא תרפא עד שיימצאו הזרועות האיתנות האלה, שיודעות לנחם ולהחזיק גם כשבפנים מערב פרוע. אבל השמש הזו נמצאת גם היא בתוכנו. האם הפנימית. היא לא אוטומטית בתוכנו, צריך לנקות המון ארובות כדי שהיא תפציע, אבל היא שם. בין אם הורתנו הביולוגית הופנמה על ידנו בהרמוניה עם דמות האם הפנימית, הארכיטיפית, ובין אם לאו. למעשה, האם הפיזית שלנו יכולה רק לתמוך או להפריע ליכולת האמהות הפנימית שלנו עצמנו. וגם אם לא שפר עלינו גורלנו ולא התברכנו באם עם נוכחות רוחנית (עלי לא שפר, אם את שואלת), אפשרי לגמרי להפוך להיות אם נפלאה לעצמך. בייסורים שהדעת לא סובלת, הצלחתי להביא אם פנימית זו לכלל פעולה. במבט לאחור, היה שווה את זה. ואני הייתי על סף התאבדות לא מטאפורית בכלל. אני לא מאחלת אפילו לשונאיי את הגהינום הנפשי שעברתי, וגם משוכנעת, שאפשרי לאחרים לעבור מסע דומה עם הרבה פחות כאב. אצלי המטוטלת השתגעה, והיום אני יכולה להגיד, שכגודל הייסורים, גודל הצמיחה. בעצם לא. הצמיחה תמיד קצת יותר גדולה, שהרי לולא היה כך, לא באמת היינו משתפרים. הכוח היוצר לעולם גדול מכוחות ההרס, אדירים ככל שיהיו.
ולעניין מילותייך הטובות - עשית לי טוב בלב. טוב טוב. אני כאן.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|