ליבי איתך, אני דומעת פה מול המסך מלדמיין את הרגשות הקשים שאת מרגישה כלפי עצמך. מה שאת מרגישה כלפי בנך - נראה לי...נורמאלי??? קשה להשתמש במילה נורמה מול מה שאת מתארת, אבל קשה שבעתיים להתמודד עם מה שעולה בך מולך! יקרה, זה כל כך בסדר. הדבר האחרון שאת צריכה זה את הכעס הזה על עצמך. אתם מתמודדים הכי טוב שאפשר- מחפשים ומשיגים את כל העזרה שניתן לקבל, ולהכיל יום אחרי יום, שעה אחרי שעה את הילד הקשה , המבלבל, המפחיד הזה שיצא מהבן שלך - זה שואב כוחות שלא ייאמנו. לולא חשת כעס ושנאה כלפיו - היתי מופתעת. הילד הזה, לא רק שהעמיד אותך בסיטואציה שאין לך מושג מה לעשות איתה - הוא גם "השתלט" לך על הילד מהפנטזיות, הבטוח, ה"טוב" , שידעת באינסטינקט איך לגדל, איך לא תכעסי? איך? אל תעלימי את הרגשות הללו, ובבקשה בבקשה - אל תשפטי את עצמך בחומרה כזאת - את תקבלי עזרה, כרגע הילד מקבל את הכי טוב שאפשר - וגם לך מגיע, אפילו תהיי על אוטומט כשצריך, רק אל תשתכנעי פה מדברי "אמא" שאומרת לך "לא לחשוב את המחשבות האלה" - תחשבי, תרגישי, תדמייני את הכי הכי גרוע - לא מתים מזה, רק מפחדים נורא - ועולים חזרה מתהום הפחד והמועקה. את בסדר, את אמא נפלאה, אני לא רואה אופציה אחרת להתמודד עם הכאוס הזה חוץ מלצלול לרגשות האלו, את בסדר!!!! מקווה בשבילך שיש לך עזרה נפשית או תרופתית או שתיהן (מומלץ), ומאמינה שתראו את האור, שעוד יבואו ימים טובים יותר, שיש פתרונות, והם יגיעו אליכם!
|
תוכן התגובה:
|