15/10/2003 23:13
|
אלה
|
מאת:
|
איך ילדתי את עצמי
|
כותרת:
|
הלידה שלי היתה קסומה ומופלאה שאי אפשר לתאר. לידה טבעית, זורמת , מקסימה , נפלאה ......... הייתי מלאת גאווה על הלידה. שנה התכוננתי לרגע הזה המופלא של הלידה. בלי חתך ובכריעה. פתאום הסתבר לי שאחרי הלידה מקבלים תינוק קטן. הוא די חמוד, אבל איפה אמא שלו? מי כל האנשים שבאים להציק לי ולהרעיל את נשמתי? כל כך הצלחתי להתרחק מהם בלידה (הודענו לכולם רק שעתיים אחרי) למה הם מציקים לי? הלואי וכולם יעופו. במיוחד אמא שלי שהופיע עם המרק עוף "המבריא" שלה(זה שלדעתי רק גורם מחלות . מה בריא בעוף מכובס לעזזל?) שהלידה שלי ממש כאבה לה. היא עייפה , היא מותשת, כואב לה הגב, היא עמדה כל היום והכינה את המרק במיוחד בשבילי. פולניה כבר אמרתי? נורא הצטערתי שלא קיים כפתור שגורם לכל האנשים ההסטרים האלו עם הפרצופים המעוותים פשוט להתנדף מדירת החדר שגרנו בה. הרגשתי שמי שנוגע בתינוק שלי כאילו נגע בעורי שלי ממש וזה כאב. פתאום היה ברור לי שהאוכלי אדם האלו רוצים שאפקיר את תינוקי בעריסה ואתן לו בקבוק פלסטיק מגעיל כחלק מהתוכנית הזדונית שלהם לעולם פולני טוב יותר. תכף יתנו לו מרק עוף. החודש הראשון היה לילה אחד ארוף שנטף חלב ודם . הכל היה מלא רוך ואהבה כלפי החמודון האהוב שלי ולא יכולתי שמישהו אחר יגע בו. הרגשתי שהוא עדיין חלק מהבשר שלי. הרגשתי שנאה עזה כלפי כל מי שרצה להשיא עצות או לגעת בחמוד שלי. מש לא רציתי לבקר אף אחד, והאדם היחיד שיכולתי לסבול היא אחותי היקרה, חסרת נסיון אך בעלת מוח ולב שידעה לקבל את גחמותי המשונות והסוטות(להניק, לא לתת לו מיים , לתת לו לישון איתי במיטה,לא להגיד שנגמר לי החלב) וחברה שבמקום עוד שמונצעס לתינוק נתנה לי חיבוק וספר קריאה ("שיהיה לך כיף") ועגילים("כדי שתהיה לך סיבה להסתכל בראי סוף סוף") כל התקופה הזו זכורה לי בסיוט אין סופי של משפחה חטטנית ומציקה. חסרי גבולות , מגיעים ללא הרף. ואני רק רציתי להבין את תינוקי ולהכירו. לרדת לקנקנו. רק בזמן האחרון, שבעלי בחו"ל וכולם עסוקים בשלהם, נזדמן לי להציץ לתוך עיניו הגדולות. לשמוע את קולו אומר"אמא". את זרועותיו המחבקות. היה שווה.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|