ראיתי את הדיון, וידעתי שלא אכתוב בו. התקופה שאחרי הלידה היתה אחת התקופות היפות בחיי. וגם הקלות בחיי. חשבתי לעצמי שבתוך כל החוויות הקשות, זה יהיה מעצבן ולא במקום. אבל בזמנו היה דיון דומה לפני הלידה של ענת, ובגלל קשר אי-מיילי בינינו נורא רציתי להגיד לה שזה לא חייב להיות ככה, שיש גם חוויות אחרות. לא כתבתי בפורום מאותן סיבות, אבל כתבתי לה במייל. ושתינו הסכמנו שכדאי מתישהו לכתוב את זה גם כאן. ועכשיו קיבלתי מייל שמעודד אותי לחלוק, אז הנה זה בא: לא. ממש לא ידעתי שזה יהיה ככה. החבר שלי דיבר איתי על רומינג-אין מחודש שישי בערך, ואני חטפתי עצבים ואמרתי "עוש, אל תלחיץ אותי! אתה יודע שאני אוהבת ת'ספייס שלי!" וכאלה. וגם לגבי הנקה - באיזשהו שלב ידעתי שאנסה, אבל ממש לא מתוך חיבור לזה. גם עכשיו, הריון שני, אני לא יודעת מאיפה אני אביא את זה. נורא פחדתי בהריון ההוא איזה מין אמא אני אהיה, ואני גם די פחדנית והיסטרית (נחשים ומחבלים, בעיקר. אבל הכל הולך)... מהלידה לא פחדתי. לא יודעת למה. פחדתי מהרגע שאחרי. מהרגע שאני אבוא הביתה ובמקום לשתות כוס קפה ולשתוק רבע שעה עם עצמי (אגב, גיליתי שזה סוג של פנטזיה שהיתה לי לגבי עצמי. אני לא יודעת עד כמה זה היה קיומי, זה פשוט היה הרגל), אז במקום זה - אני אצטרך להרים על הידיים, ואיפה הקפה שלי... אילי נולדה, עשתה "האפצ'י-האפצ'י", והשאלה הראשונה (גילה רונאל, עוש ואמא שלי העדים) היתה: "וואי, אתם חושבים שאני יכולה להיות אמא שלה?" וזה לא היה בצחוק. הרגשתי כזאת ילדה בעצמי. ועוד פרט מהסרטים על עצמי: לא הסכמתי להחזיק תינוק של חברות אף פעם. פחדתי מזה נורא. שנה לפני הלידה שלי הייתי ברומא אצל חברה שילדה, והיא רגע היתה צריכה לצאת מהחדר ופשוט שמה עלי את התינוק שלה (בן שבוע). הוא היה פצפון, אבל שקל לי מאה קילו. זאת היתה הפעם היחידה שהחזקתי תינוק קטן בחיים. ואז אילי נולדה (אביא קישור לסיפור הלידה - לא קלה, לא קשה, חוויתית מאוד) - ואחרי השאלה ההיא, פתאום הבנתי שכן. לא רק שאני יכולה אני גם יודעת. טוב, זה לא מנע ממני להשאיר את עניין ההחתלה בשבוע הראשון לחבר שלי (עוש) כי "אני לא יודעת". אבל כל השאר - אינטואיטיבית זרמתי לתוך זה. אני לא יכולה להגיד שהתאהבתי ישר, כי זה היה משהו אחר, אבל לא יכולתי להפסיק להתפעם ולהעריץ אותה. ישבנו כל היום והסתכלנו עליה. חבר שלי ניסה לגונן עלי מביקורים של חברות, בגלל שהיה נדמה לו שאני זקוקה לזמן להתאושש - מזל שהן עקפו אותו ופשוט באו. היו רגעים קשים, כאבים בהנקה, בכי, גזים, הוא בפעם הראשונה הולך לבוקר שלם לעבודה. זוכרת את זה כאיים קטנים של קושי נקודתי בתוך ים של אופוריה וכיף. וזה לא עבר, רק נמשך וגבר. אחרי חודש חזרתי לעשות יוגה. אחרי שלושה חודשים חזרתי לעבודה (חלק מהמשרד חלק מהבית, חצי משרה). ועד גיל 9 חודשים היינו איתה שנינו בבית לסירוגין. היה קל. והיה כיף. והיה אינטימי. והיה משפחה. כל הזמן הרגשתי הכי מיוחדת, אין לי מושג למה. והיום כשאני נכנסת הביתה - אז קודם כל אני מחפשת את החיוך הזה, הכי שווה בעולם (לפעמים היא שמה עלי ז', אבל בדרך כלל מאוד שמחה), ואז שמה לי מקינטה. ושותה קפה, ומסתכלת עליה, קרועה עליה... אני יודעת שהיה לי קל גם כי היא ילדה מאוד קלה. גם כי היה לי שותף מלא, היינו איתה ממש חצי חצי, וגם כי הוא בשלן מעולה וכל הזמן דאג לי לתזונה (ובדיוק היום נזף בי שאיך אני מקטרת שאני אנמית וחלשה אם אני לא אוכלת ככה וככה...). בקיצור - טיפל בי יפה. גם ישנתי לילות שלמים, בגלל שהנקתי מתוך שינה (פוזה שהמצאתי - ובטח עוד מאות המציאו לפני - שמתועדת בדף word למעוניינות. לא לכולן זה נוח, לי זה נתן חוויה של שינה רצופה בחודשים הראשונים). היא הפסיקה לינוק ביוזמתה בגיל 7 חודשים. ובעוד פחות מחצי שנה יהיה לה אח קטן, ואמא'לה... אני דווקא די מפחדת מזה פתאום...
קישןר לסיפור לידה של אילי: http://www.leida.co.il/message.asp?qt=8519
|
תוכן התגובה:
|