את הבעיות הלא מאובחנות של הדור שלנו יכולים כיום לאבחן - וכן יש ילדים שיש להם בעיות גרפו-מוטוריות (פתירות ע"י איתור מוקדם ועבודה קשה במשך כמה שנים טובות!), יש בעיות ויסות (שמפריעות לילד ברמה תפקודית שלא באשמתו! וכן גם לילד בעל אינטיליגנציה תינקה / גבוהה זה יכול לקרות...) יש בעיות קשב שהן פתירות (אם ע"י התאמת סביבה / תזונה ואם ע"י טיפול תרופתי לאחן אבחון). ילד שמאבחנים אותו בזמן ונותנים לו מענה יכול להצליח למרות הקשיים שעומדים בדרכו. אני יכולה להדגים את הנושא בבעיות מוטוריקה עדינה של גמד הבית, שהתגלו רק כי התעקשתי שמשהו לא תקין (ולא רק כי הילד "שונא" לצייר). שנתיים וחצי של טיפול בריפו בעיסוק, רכיבה טיפולית ושחיה לבעיה קטנטונת כמעט בלתי מורגשת (עוד פחות מורגשת כי הילד ברוך כשרונות אחרים שמיסכו את הבעיה וסינוורו את הצוות החינוכי שפגש אותו עד כדי כך שחשבו שהבעיה העיקרית של הילד היא בראש של אמא שלו). נכנס לכיתה א', בשל מאוד, עם אחיזת עפרון יציבה ותקינה, עם שפע ניסיון בהתארגנות לפני ביצוע משימות בכיתה, עם בטחון עצמי ועם כל היכולות האחרות שהיו תקינות+ מאז ומעולם. לפני המעבר שלחתי במייל את הדו"ח האחרון של המרפאה בעיסוק שלו, מתוך רצון לשותפות ושקיפות מלאה. כיתה א' עוברת (מבחינה לימודית) בדילוגים קלילים ובלתי מורגשים. לפעמים אני חושבת שזה יותר קל מיום בגן (שם היתה לו התמודדות עם יצירה שהוא פחות אהב ופחות הרגיש בה נוח). ומה היה קורה אם הוא לא היה מטופל? אני לא צריכה להסתכל רחוק, יש את אבא שלו, בחור מוכשר לכל הדעות, יש האומרים מבריק, שסובל מדיסגרפיה קשה, מאחיזת עיפרון לא תקינה, הרגלי עבודה קלוקלים מאוד, כתיבה לא יעילה (כותב אותיות בניגוד לכיוון הטבעי של הכתיבה) - עד כדי כך שכולנו מברכים על קיומו של הלאפטופ (אחרת לא היו מבינים מה הוא כותב רוב הזמן). יש גם את בני הדודים של הגמד, שלושה שכבר טופלו בריפוי בעיסוק (בחלק מהמקרים מאוחר מידי!) עם בעיות דומות, כשכיתה א' עבורם היתה סיוט ולא כי הם אדיוטים שלא מסוגלים אלא כי יש להם קשיים אובייקטיבים שלא טופלו בזמן.
לנושא ה"מופרעים" אני מסכימה עם הכותב, כציבור הורים אנחנו עסוקים בהתנדנדות בין שני חלקים תפקודיים, הצד המלטף והמרצה והצד חסר הסבלנות והדורש. אין לנו את הזמן להתמיד ולוות, יש לנו פחות סבלנות להדריך ולהורות. עם מעט הזמן שלנו או שאנחנו בוחרים לתת לילד כל מה שעולה בדעתו או שאנחנו מגיבים בכעס מופרז. ילד חייב גבולות. גבולות הם הבטחון, הם המקום של הילד להרגיש בנוח, להעיז ולהתנסות. חוסר גבולות, חברות עם הילדים (שאני אישית לא יכולה לשאת, כי אני חושבת שאני וילדי איננו שווים, הם לעולם אינם שותפים למצוקותי ולסודותי הכמוסים) הם בעיני חלק מהמתכון לילדים מפונקים שחושבים שכל העולם - בשבילם קיים. וקשה להאשים אותי באגוצנטריות, לאור הבחירות שעשיתי בחיי, לאור הויתורים ולאור האופן בו אני מגדלת את ילדי, ולמרות שאני מוכנה לתת להם כל מה שהם צריכים אינני מוכנה לתת להם כל מה שהם **רוצים** (גם אני יכולה לעשות זאת ללא מאמץ גדול!). ולגבי מסגרות שאינן עיוניות, אני חושבת שיש צורך שלכל ילד תהיה מסגרת לימודית מתאימה לו. איני רואה פסול במסגרות שמשלבות מסלול עיוני ומקצועי, או מסלול מקצועי נטו, אך מסגרות כאלה לרוב אינן מתוקצבות ונעלמות, הילדים שזקוקים למסגרות כאלה נפלטים ממערכת החינוך (ולא תמיד לעשיה "חיובית"), וכן חלק גדול מזה תלוי גם ברמת ההכנסה של הוריהם (לכל חובבות הסטיסטיקה ביה"ס התיכון במכבים רעות, שוהם ומשגב נחשבים לבי"ס המובילים באחוזי בעלי הבגרות המלאה, השוו אותם לטייבה, אום אל פאחם וכפר מנדא... חוצמזה בדקו מה כמות המאובחנים באוכלוסיות הללו שמקבלים הקלות בבחינות הבגרות - באופן "מפתיע" מעל ל50% מכלל תלמידי התיכונים המחשבים מאובחנים כבעלי לקויות שונות ומשונות, האם זה תואם לכלל האוכלוסיה? האם אם היה אבחו ןדומה בישובים חלשים לא היתה הזדמנות טובה יותר להצלחה?) בעיני, אין שיוויון הזדמנות.
ולגבי המורים, עם השנים יש פחות מחנכים ויותר מורים בדיוק מהסיבות הללו. כמה כוח יש למורה באמת לסייע בפתרון בעיות ללא שיתוף פעולה של השותפים הטבעיים שלו? הרבה יותר קל לצקת מידע למוחותיהם של הילדים ולהתעלם מבעיות ההתנהגות, מקשיי כאלו ואחרים רק כדי לא להתמודד עם הוריהם. אני עדיין מאמינה בחינוך, ואני מאחלת לילדי לזכות במחנכים אמיתיים גם אם בבחינות המיצ"ב הם לא יספיקו לעבור על כל החומר - שיאפשרו לכל הילדים בכיתה / בגן להרגיש אהובים רצויים ובטוחים, שינתן מענה כזה שימתן את הבריונים והמופרעים כי באמת לא הילדים אשמים אלא אנחנו.
|
תוכן התגובה:
|