אני מסכימה בהחלט שיש להבדיל בין בעיה לבעיה. הכל תלוי ברמתה, או יותר נכון, לדעתי, באם קיימת בכלל. אני יוצאת נגד התיוג הכל כך "אגרסיבי", אינני זוכרת במדוייק את אחוז הילדים עם הקלות כאלו או אחרות, בכל כיתה נורמטיבית, אך אני בהחלט זוכרת, שזה היה אחוז גבוה מאד. לא יכול להיות שכמעט מחצית מבני הנוער, וילדים, הם עם ליקויי למידה. ואם כך הדבר, אז כנראה הבעיה היא בהגדרה של הנורמה, או לחלופין בדרכי האיבחון. ולגבי המורים, אין ליבמספיק ידע בתכניות כאלו ואחרות, ושוב, אני מדברת כמישהי שניזונה אך ורק ממדיה ציבורית. השביתה האחרונה, הארוכה שהיתה, היתה שערוריה!!! ההישג, של משרד החינוך, שאמור לדאוג לטובת ילדינו, היה רפה, ואף דוחה. לא הושג כלום. לא נעשה דבר, ולא נראה שהמורים רוצים את השינוי (לא להתנפל, מדברת בהכללה, וכמובן שיש יוצאי דופן, ברור....). צריך הרבה דברים מעבר לתשלום, שכר גבוה יותר. לא יכול להיות, שזה יחשב כמקצוע נוח, וככזה, שאם לא התקבלת ל(לא רוצה לכתוב מה, כי שוב יתנפלו עליי...), אז, יאללה, אלך להיות מורה... אם קראת את שכתבתי, אז דיברתי רק על זכרונות, רובם אפילו אסוציאטיביים. לא זוכרת את מע' החינוך בארץ כמשהו טוב, תורם, מלמד. הפחד העיקרי שלי, הוא דווקא מכיתות היסוד. שם המע' נראית לי רפויה. וההורים, ברובם, לא רואים שום צורך להשקיע בילד. (שוב, מנקודת ראות של מגיע לי, כי כולם חייבים לי. למה שאשקיע, יש מורים...) בסוף נדפקים הילדים הטובים. וממה שקראתי מהודעותייך היום והודעות קודמות לדיון הזה, מי כמוך יודעת ומודעת לבעיה קשה זו.
|
תוכן התגובה:
|