אבחון וטיפול ימנעו מהילד תסכול. התעלמות עלולה להביא עימה תסכול, תוקפנות ואלימות. בעיני זו תכנית מניעתית, בדיוק כמו נטילת חומצה פולית בגיל פריון! אין נזק באבחון מוקדם, זיהוי בעיה וטיפול בה. יש נזק מאמונה כי הטיפול יהפוך את הילד למושלם. כי אין מושלם. כי יש הרבה בעיות שגם אם יטופלו ילוו תמיד את הילד (למשל הפרעת קשב! היא לא הולכת לשום מקום, היא צריכה מענה בכל גיל, גם אם לא אובחנה בגיל ביה"ס אלא רק בבגרותו של האדם!). הרבה פעמים (גם כאן בפורום, בדיון נדמה לי עם תמרה בנוגע לבחירה שלי לתת לביה"ס את הדו"ח ריפוי בעיסוק של הגמד, כדי ליצור שותפות מלאה עימם) גם אם זיהינו בעיה שאובחנה ומטופלת אנו מתקשים להצהיר על קיומה. ההצהרה היא חלק מההשלמה וחלק מהאפשרות של מי שעומד מולנו ומלווה את הילד שלנו לסייע לו ביום-יום. להתאים את התכנים, להבין כהילד מתקשה, למצוא פתרונות בהתאם למצב.
יש ילדים לקויים מאוד שהם מוכשרים באופן יוצא דופן, רק צריך לתת להם הזדמנות! במשוואה הזו יש 3 - הורים (שישלימו עם קיומה של הבעיה), ילד (שיקבל מענה הולם ולא יחווה תסכול) ומחנכת (שתהיה עם לב רחב מספיק וראש יצירתי כדי למצוא פתרונות). אישית אני מכירה ילד היפראקטיבי, מבריק ממש, שלא קיבל מענה והועבר למסגרת מקצועית שלא הועילו לו כלל. אילו היו שולחים אותו לביה"ס לאמנויות דיי בוודאות הוא היה עוסק במשחק לפרנסתו (בהנאה ובהצלחה רבה), במקום הוא עובר ממקום עבודה אחר למשנהו "מחפש את עצמו. קשה להאשים את המערכת, אני דווקא חושבת שזו אחריות הורית, למצוא את הפתרון המתאים לילד הפרטי שלך מתוך אהבה הכרות והבנה שלו.
החלק הקשה ביותר למערכת החינוך להתמודד עימה הם קשיים הנובעים מבעיות רגשיות. קודם כל כי קשה "לגעת" בהן (ולא רק כי הן מאיימות אלא כי יש גם ענין לפרשנות אישית שאינה תמיד חד משמעית), לרוב יש עימן מטענים של ההורים (רגשות אשם על איפה טעינו) ובשל מצב מערכת החינוך (יותר הוראה פחות חינוך, כיתות גדולות מאוד, ריבוי מוקדי התמודדות, איכות פוחתת והולכת של מחנכים ועוד) הסיכוי למצוא מענה / פתרון - קלוש.
|
תוכן התגובה:
|