מרבית הדברים, נכונים וכל כך אמיתיים. כבר מזמן קיימת בי התחושה, שיש יותר מדי ילדים מתוייגים עם בעיות "אובייקטיביות". נכון, יש כאלו שבאמת נושאים עימם את העול הזה, אבל למה בתקופתי לא היו רבים כל כך? ולמה, כל הפרעת קשב וריכוז מינורית, מקבלת במה ולגיטימציה לכל העולה על רוחו של הילד? אחותי, היתה עם הפרעה כזו, אנחנו יודעים את זה רק בדיעבד. חונכנו בחו"ל, חינוך מאד נוקשה וחד משמעי. המורים למדו שאפשר לשחרר אותה לכמה סיבובים של ריצה, ואז לחזור ודרוש ממנה כמו מכל ילד מחונך אחר!!! אז אינני אומרת שאין להתיחס למקרים הקשים, ולהם, דווקא להם, מגיעה ההזדמנות למסגרת רגילה, אם כי לדעתי, לא תמיד מוציאה מהם את המיטב...אבל בוודאי לא לתייג כל מופרעות. כי יש ילדים טיפשים, אלימים, מופרעים. שלרוב, הכל בא מהבית. אותם ההורים, שמרגישים שבית הספר, זה עוד "מוקד שירות" בתשלום, והכל מגיע להם ולילדם. למה, כי המושג "מגיע לי" מוחדר היטב בעמנו שבציון. אין לי עדיין ילדים בגיל בית הספר, אבל כבר היום הם בגנים פרטיים, שממשיכים לבית ספר מאותו הארגון. אגב, ידוע כלא מאד "פתוח", "מלטף" וכו'. אינני מאמינה בגישה שרק תומכת, שלא דורשת. ולגבי המורים, חלק מתקופת בית הספר, למדתי בארץ. אני זוכרת מורה אחד טוב. עזב לאקסטרני... לעומת זאת, החינוך הראשון שלי, הנוקשה, התחרותי, זה שלא שם את הילד במרכז העניין, זה שלא מתחשב בכל גחמה ולא עושה הנחות וגם לא ממהר לתייג, דווקא משם, זכורים לי כל המורים. אחד אחד, לטובה. ודווקא משם, קיבלתי את הערכים, את הבסיס הלימודי, את היחס הכי מדוייק, את ההבנה של היכולות והכשרונות שלי, הקשיים שלי קיבלו שם את מירב ההתייחסות, אבל לא מסוג "זה לא נעים לך, אל תעשי", אלא, דחיפה, עידוד, איומים, הכל, רק על מנת שאראה שאני יכולה... אני פליטה של החינוך המאד לא מקובל היום, ואני מודה לו על כל רגע...
|
תוכן התגובה:
|