כאן רחוק מעבר לים אחרי שבועיים ללא כיתה משלי, מה אומר יש לי המון כוחות פתאום. אבל זה מדגדג לחזור כי ככה זה אצל אלה שאוהבים ללמד וכשהציעו לי משרונת קטנטנה כהתחלה, התנצלו המקומיים על השכר - בואו נאמר בעדינות שכמעט התעלפתי - השכר "הזעום" שלהם זה ההון של המורה בארץ, כשאחת מהצוות תהתה בפני בלבד ולא בפרהסיה מה המצב כעת בארץ, שאלתי אותה אם אינה יודעת, אז היא אמרה שעל גודל הכיתות וחוסר המשאבים היא יודעת, אבל כל פעם נתקלה בשתיקה בענייני השכר, אז אמרתי לה בגדול כמה מרוויחה מורה עם 10 שנות ותק ואף יותר - ואז היתה שתיקה מאוד ארוכה ותהייה איך שרדתי אישית ואיך בכלל יש מורים בארץ - אכן, המרחק מקצין עוד יותר את המצב העגום. מורה אינו חייב להיות מרטיר בשביל להשאר במקצוע, יש עוגת שכר והיא מחולקת, איכשהו ברוב העולם החינוך לא למעלה גבוה, אבל שימו לב שאיפה שיש יותר נשים יש פחות כבוד וכן הכוונה לענייני שכר גם, כי הערכה במקצוע נמדדת גם לפי שכר- ברוסיה זה הרופאות, בארץ זה המורות, האחיות והעובדות הסוציאליות (וכן לימורית אני יודעת שמצבכן ברפואה לא מרנין) וכן הלא. חבל חבל חבל
מאמינה בכל מאודי במושג שטבעתי בכיתותי "משולש הזהב" = מורה-הורה-ילד, חייבים את כל הצלעות, הזוויות והקודקודים כדי שתהליך יעבוד. משוואה נכונה גורמת לכל אחד מהמרכיבים לפעול למען ולא נגד, רק ככה יתקדם התלמיד, המורה יעבוד נכון וטוב וההורה גם אם לא תמיד מסכים מצליח לעבוד למען, בשביל ויחד מתקדמים (אגב לא תמיד כל הצדדים צריכים לדחוף קדימה באותה מידה, לפעמים יש אחד שמושך יותר, אבל זה מצליח אם אחד הגורמים לא מתעקש למשוך למטה). המשך שנת לימודים פוריה לכולכם (כן כן לילדים, להורים ולמורים)
|
תוכן התגובה:
|