ואגיד שלדעתי הוא צודק. הוא כמובן מקצין, ויש שם דברים לא נכונים, אבל עם הנקודה הבסיסית - שיש בעיה פנימית, בגישה של הורים לילדיהם בישראל 2008, והבעיה הזו דופקת את מערכת החינוך וגם את החברה הישראלית כולה - עם זה אני בהחלט מסכימה, בניגוד לדפלול, שהרשימה שציינה (שרובה ככולה נכונה) מוציאה את הסיבות מהמשפחה והלאה, "זה לא אני זה...". כן אנחנו יכולים לאבחן המון דברים שלא היו פעם, וכן אנחנו גם יודעים לטפל בחלק (האמת? חלק קטן למדי) מהדברים, אבל ההתמודדות שלנו כחברה, משפחה ומערכת חינוך היא קודם כל להקל על הילדים - לבקש הקלות, הארכות זמן בבחינות, שעורי עזר, הקלות בעבודה בבית, ו"שיבינו אותו" - אם הוא מתפרע, זה לא אשמתו, זה התסמונת. אז אל תענישו, ואל תדרשו ממנו להתאמץ, יש לו תירוץ טוב. אז לא שפעם היו מתעלמים מילדים עם קשיים - בעיקר דרשו מהם להתאמץ כדי להתגבר עליהם, ואת זה אנחנו לא עושים היום, ולפעמים אפילו פוחדים לדרוש מהם, כי בהשוואה להורים אחרים, זה לא ייצא טוב. גם המערכת (ומיהן המורות אם לא אמהות לילדים אחרים) לא תתמוך בזה. והתוצאה? גדלים ילדים מפונקים, קצרי סבלנות ורגילים לסיפוק מיידי, ושיכולת ההתמודדות שלהם לוקה בחסר. בהקצנה, את הפירות של זה רואים ב"משפחה חורגת", עם הורים בוגרים שאינם מתפקדים ולא יודעים לקיחת אחריות מהי. נדמה לי שריש (?) כתבה כאן על מבוגר שהיה לו כל כך קשה בכתה א ואיזה יופי שהיא הצליחה למנוע את הקושי הזה מהבן שלה. תחזור נא למבוגר הזה, עם הכתב הבלתי נסבל והקושי בהתארגנות ותבחן איפה הוא היום, ואיפה ההתמודדות עם הקשיים (בדיוק זו שנמנעה מהילד) תרמה לבנית האישיות והשאפתנות שלו. קשה לראות יתרונות בקושי ובמאמץ, בעיקר כשמדובר במחמל נפשנו, אבל הם שם. אי אפשר להפחית מרעות וחולות מערכת החינוך, ואי אפשר גם להשוות למה שהיתה פעם (כשאני הייתי ילדה, אני חוששת שזה קרה כעשר שנים לפני רוב הכותבות פה), כי העולם היום הוא אחר, מהיר יותר, חומרני יותר, טכנולוגי יותר וחברתי הרבה פחות. אבל אני חושבת שאי אפשר גם להפחית מהאחריות שלנו כהורים (גם שלי, מודה) לכשל הזה. ושאפו לרונה על הדבקות בהצבת גבולות ועל הבחינה הפנימית של התנהלותנו כהורים, למען ילדים, משפחה, חברה ועולם בריאים יותר.
|
תוכן התגובה:
|