ילד מבריק וחכם וגם מוצלח. אני רואה את העזרה שהוא מקבל (ריטלין והקלות בבחינות הבגרות) חיונית, בדיוק כמו הרכבת משקפיים. האם קצר רואי יראה טוב יותר אם "לא יוותרו לו"? אין דבר כזה. אם מישהו עובר איבחון והמאבחן מזייף את התוצאות, ולכן הילד מקבל הקלות, יש לשלול את ההכרה באיבחונים של אותו אדם ומיד. אבל התעלמות מהקשיים הללו משולה לבדיקת יכולת הריצה של ילד משותק, והשוואתה לילד בריא, רק כדי שלא יגידו שיש הרבה מאובחנים, הרי פעם לא היו. פעם לא ידעו שיש גם תופעות 20 שנים אחרי שחולים בפוליו. אז לא ידעו! עכשיו יודעים.
ולכן אני כועסת מאד, על הזלזול של הכותב בילדים בעלי קשיים אובייקטיביים מאובחנים. מי שמריח או חושד בבעיה ואינו טורח לאבחנה, גורם עוול נורא לילד, בדיוק כמו הורה "גאון" שלא מאפשר להרכיב משקפיים, או ללבוש סוודר כשקר, כדי שהילד לא יהיה רכרוכי.
גם בעבר היו כיתות גדולות. אני רואה בעיה קשה באיכות המורים, בעיקר בבתי הספר היסודיים (הכי חשוב!) אני מזועזעת מרמתם של חלק מהמורים שנתקלתי בהם אצל שלושת ילדי. לחלקם לא הייתי נותנת לנקות את חלונות האוטו שלי, או לטאטא לידי במספרה. ומאיכות כזו, חינוך גדול לא יצא. גם הציפיות והדרישות מהמורים פחתו מאד. אם פעם המורה רבקה היתה מלמדת שירים, מדריכה את הטיול השנתי, (בית ספר יסודי, כן?) ומביימת את הצגת חנוכה, היום משלימים ההורים ואף מצפים, שישכרו במאי לביום הצגת הסיום של כיתה ו' (פחחח!) ויביאו עמותה שתשכור עובד קבלן ללמד ריקוד לכבוד חנוכה. ההורים שתקים, המורים משלימים עם היריקה הזו על פרצופם, או אפילו לא מבינים שזו יריקה עזה בפרצוף, והילדים? מקבלים מסר שהמורים לא יכולים. ומכבדים אותם בהתאם. לעיתים בצדק, לעיתים לא.
תכניות לימודים מופרכות, שלא נקבעות ע"י משרד החינוך בכלל, ונבחרות משיקולים שאיש לא מבין (כמו ההצעה לעשות השתלמויות בתוך בית הספר במקום לנסוע מחוץ לעיר. אכן סיבה סבירה לבחירת תכניות כושלות!)
הפקרת החינוך בידי עמותות הזויות, ללא כל פיקוח ("קרב", זוכרות?)
וגם החינוך בבית. חינוך שבאמת שם את הילד במרכז ללא כל גבול. גדלים מפלצות-ילדים חסרי יכולת מינימאלית לדחית סיפוקים, לאיפוק, לנימוס מינימאלי ויראת כבוד למבוגרים. האלף- בית בהתנהגות גור בן יומו בלהקת זאבים, בכלוב עכברים, נשכח. הילדים מסתובבים הלומי כח, אך חסרי נסיון ויכולת להשתמש בו. מאחוריהם משתרכים הורים חלשים חדורי רגשי אשם בשל חוסר זמן נפשי או פיסי להתמודד עם ילדיהם. הורים אלה מפנים את רגשי האשם למטרה גדולה ונשגבה: להיות סנגורים של המפלצות הקטנות בכל מחיר. המסר שמקבלים הילדים כמעגל קסמים, גורם להם לאבד עשתונות עוד יותר ולפרוק כל עול.
במקום להעריך את המתמיד והמתאמץ להשתפר וללמוד, מעריכים את הסלולארי של הילד ממול, ואת הג'יפ של הוריו של מישהו. המדד להצלחה- כלכלי בלבד. לא פלא שאנשים עוסקים במרדף אחרי השקל, ומותירים מאחור את ילדיהם הזנוחים, רודפים אחריהם חדורי אשם והנזק גדל משנה לשנה.
יש בעיה בחינוך המיקצועי. בשנים עברו, היה חינוך מקצועי, אך תת רמה. למרות הצפיות, (אני מסתמכת על הרצאה ששמעתי בנושא, ממי שחוקר אותו באוניברסיטת ת"א, לפני חודש). תת הרמה לא היתה התלמידים, אלא מה שלימדו אותם. תלמידי הנגרות יצאו לשוק, ולא ידעו נגרות. כנ"ל המסגרים והחרטים. התאוריה יפה! לא כל אדם צריך ללמוד במסגרת עיונית, אבל המסגרות המקצועיות שאינן היי-טק, לא איפשרו השכלה מספקת להתמודדות מקצועית בחיים. השכלה מספקת מקצועית היא יקרה ואל המסגרות המקצועיות, הוסללו ילדים, לא על פי נטיות ליבם וכישרונם, אלא על פי מקום מגוריהם והיכולת הכלכלית של הוריהם (לשכור מורים פרטיים ולעזור, למשל, לשלוח לאיבחון). ילד עם ADD וגם עם ידיים שמאליות, לא ימצא את מקומו בחינוך המקצועי, גם אם הלימוד יהיה מעולה.
|
תוכן התגובה:
|