שלום רותי. סליחה אם נעלבת, אבל לא היה ממה. אופס, תיקון: היו כמה כאלה (טרוליות שמן כאן) שהעליבו. אבל לזה הרי אנחנו רגילות, כמעט כולנו חטפנו איזו חתיכת חרא בפרצוף פה ושם. קטן עלינו, קטן עליך, אחותי, לא זה העניין. קודם כל רוצה להפנות אותך לתגובה יפהפיה שלך בדיון יער הטרוליות, שם כתבת דברים נכוחים על אופיו של המדיום ועל מה ולמה למחוק. http://www.leida.co.il/reply.asp?rep=148124 נעים היה לקרוא את תגובתה של האם הגדולה, אפילו שדם ליבן של חלקנו היה שפוך שמה ובמקומות אחרים - תגובה מעוררת כבוד. תואמת את ההערכה והכבוד שרוחשים לך פה בערמות. ובכבוד עסקינן. בהודעתך (שרק את חלקה הבנתי ממש, אבל כבר התרגלתי לכל הליריות הזו, משתדלת לא להרגיש מטומטמת אלא רק מאותגרת לשונית, ומלאת הערכה למילים) את כותבת שאף אחד לא התעניין באמת בסיבה שהדיון נמחק, לא שאלו אותך באי- מייל. אני, למשל, לא הרגשתי בנוח לשלוח לך מייל: הי, רותי, בינינו (למה מי אני?) למה מחקת? אבל דווקא מאוד התעניינתי בסיבה. אחרת לא הייתי שואלת. אז בואו נראה מה היה לנו כאן. היה דיון עסיסי, שאולי התפתח לכיוונים לא רצויים כלשהם, אולי פגע ברגשתויו של מישהו (ואולי זה היה בשלב שרבות כבר לא פקדו אותו, ואולי משום כך אין לנו מושג מה היה שם כל כך נורא). ואז הוא נעלם. ואז מישהי שאלה איפה הלך, ועוד מישהי. ושוב. ובסוף נפתח דיון במיוחד לרגל העניין, נפתח טרולי, ואני הרגשתי שאין מה להתבייש, וחתמתי בשמי. ואחרי רבות מבנות הפורום הותיקות, נשים חכמות, רגישות וטובות, אלה שאוהבות אותך בימים כתיקונם, ואז ועכשיו ותמיד. פשוט שאלו. לא ענית. וכתבו לך: גם אם תאמרי שאינך מעוניינת לומר את הסיבה, דיינו. ועכשיו ההודעה שלך, מועלבת עד עמקי נשמתה, מרגישה מוקעת, סקולה, נבגדת. ואומרת: אינני מעוניינת לומר את הסיבה, ואיך, איך עשיתן לי את זה. ואז אותן רבות מבנות הפורום הותיקות, נשים חכמות, רגישות וטובות, מתנצלות: סליחה ששאלנו. את יודעת מה זה מזכיר לי? זה מזכיר לי את אמא שלי, שמשפט המפתח שלה היה: זה הבית שלי. גם כשהחליטה לצבוע לי את המשקופים בחדר בשחור (נו, עניין של טעם) ואני הזדעקתי, הבטחתי שהדלת תמיד תהיה סגורה ואף אחד לא יראה שהמשקופים אצלי אינם תואמים את יפי הבית כולו. לא עזר. "זה הבית שלי" היא אמרה, ואני עזבתי את הבית שלה בגיל 18. וכשניסיתי למחות, בפעם הזו ובאחרות לפניה ואחריה, על חוסר הכבוד שנוהגים בי (אפילו שעוד לא הייתי מבוגר שוה זכויות, לכאורה, משום מה, חשבתי שמגיע לי) היא היתה אומרת לי: איך את מדברת אלי, אני אמא שלך. אני רוצה לחשוב שאנחנו אמהות אחרת. אבל הנה פה, כולנו נשים בוגרות, רובנו נשים חכמות, רגישות וטובות, לא אמרנו לך: באיזו זכות מחקת. נתנו לך את הכבוד המגיע, אבל כן, ביקשנו בתמורה כבוד. שאלנו למה, וכאמור, אמרנו שנקבל אפילו "ככה" בתור תשובה, רק אמא, תעני. ואת יודעת מה, את אפילו לא אמרת לנו: זה הבית שלי. רק עכשיו את אומרת לנו: איך אתן מדברות אלי, אני אמא שלכן. כן, כן, אין משחק הוגן. אני יודעת. לדעתי, לא מדובר פה בכלל במשחק, אלא בתנאי הכניסה למגרש: עם נעלים ובלי חזיזים בכיסים. נעלים מפאת כבוד המעמד המינימלי, וחזיזים כדי שאף אחד לא ייפגע. אז פה ושם מישהי מבריחה איזה נפץ בחזיה, ועפים ניצוצות, אבל כאמור - קטן עלינו. אבל נעלים??? לא מינימום? כך לדעתי. ואפילו שהתגובה הזו תזכה לפופולריות מעטה אצל רבות מחברותי הוירטואליות היקרות, החכמות, הרגישות והטובות (שתגובתן עוררה אותי לכתוב אותה, על אף שלא הוסמכתי) אני יודעת שהן מכבדות אותה. ואותי. ובגלל זה אני לא עוזבת את הבית הפעם. חגשמח, ובאמת סליחה אם נעלבת, אבל לא היה ממה ענת
|
תוכן התגובה:
|