אני מתחברת מאוד לתחושת "החור" בבטן, אני זוכרת ימים ושבועות, אחרי לידת בני הבכור, שהייתי מסתובבת עם מין מועקה כזאת בבטן, לא משהו מוגדר, לא משהו נוראי או מפחיד, ידעתי שאני לא בדכאון, אבל המועקה הזאת לא הרפתה, גם שהוא ישן, הייתי כל הזמן בציפייה דרוכה, האם אדע מה לעשות שהוא יתעורר? האם אדע מה הוא רוצה? אז נכון, רוב הפעמים ידעתי... אבל זה לא הכהה במאום את התחושה. אני זוכרת שאחרי כמה שבועות בת דודתי, שילדה כמה שבועות לפני, באה לבקר, שאלתי אותה ככה בשקט, בשקט: יש לך את "המועקה"? לא הייתי צריכה לפרט, היא נפלה על צווארי בבכי של תודה, סוף-סוף מישהי מבינה אותי, לא היה לי נעים לדבר על זה, איזה כף ששאלת. עם הזמן שעבר ועוד חברות שלי שילדו – הבנתי. הרבה נשים מרגישות ככה, זה לא משנה מה המקצוע שלך, כמה את אסרטיבית או תותחית בחיים "הקודמים" שלך, לרגע הזה אף אחד לא מכין אותך ולא ממש יכול להכין אותך, זה משהו שצריך לחוות על בשרך, לחוות כדי לדעת. זה מעניין, גם היום שאני כבר אמא לשלושה ילדים, לפעמים שאני רואה אמא טרייה, בא לי לעטוף אותה בזרועותיי, לנחם אותה ולהגיד לה שבסוף זה מסתדר, נשים זרות לגמרי... לעיתים אני אפילו קצת מרחמת, לא עד הסוף מבינה למה. תודה לך ענת.....
|
תוכן התגובה:
|