15/10/2003 22:53
|
דניאלה
|
מאת:
|
בנות, איזה דיון יפהפה!
|
כותרת:
|
אני כל כך נהנית להיות בפורום היום. נראה שחשרת העננים שהתקבצה לאחרונה מעל ראשינו נישאה עם הרוח, והשמים תכולים וזכים :).
לשמחתי הרבה אני יכולה לספר סיפור פוסט הרבה יותר קל, לטובת האיזון. קודם כל אמא שלי היתה מדהימה, ובמשך 3 שבועות היא באה כל בוקר בעשר והלכה כל ערב בשש. אני חושבת שכל התקופה הזו עברה עליי במעין קהיון חושים. מצד אחד, לא *הרגשתי* את האהבה ליונתן כל הזמן, מצד שני, כל הזמן ידעתי שאני אוהבת אותו, ועשיתי כל מיני פעולות כמו לבדוק אם הוא נושם כל שעה, להסתכל עליו כשהוא ישן. הוא נולד עם צהבת פיזיולוגית וכשהיה בן שבוע נשלחנו לבי"ח עם בילירובין גבוה, ואני זוכרת את עצמי, מצד אחד לא מרגישה שום דבר, לא בהלה או פחד (רק "שלא יאשפזו אותו כי אני רוצה אותו לידי ואני רוצה להיניק"), ובוכה בכי תמרורים בלתי ניתן לעצירה (כך עשיתי גם ביום שנולד).
רענן היה כמה ימים בבית ואחר כך הלך לעבודה כל יום עם חור בלב, וחזר הביתה מוקדם. לא היתה לו בעיה של קהיון חושים. הוא היה בהיי טוטאלי.
אמא שלי לימדה אותי לרחוץ אותו והאמת שהמון דברים אחרים למדתי רק מלהסתכל עליה, מהבטחון שלה כשהיא מחזיקה אותו, מאיך שהיא דיברה אליו. היא הכינה מרק עוף ומה שאכלתי כל יום היה מרק עוף עם פרוסת לחם וחמאה (ובערך זהו). כולם כל הזמן אמרו לי לישון-לישון-לישון, וניסיתי כל כך לישון, אבל אני פשוט לא יודעת (כפי שכבר נאמר כאן, ומעניין שאני משתמשת באותו המונח) לישון באמצע היום, אז נכנסתי למיטה ובהיתי וניסיתי והתהפכתי וזה רק עשה אותי עצבנית ולחוצה, אז בסוף הפסקתי לנסות.
והיו די הרבה מבקרים, ולמרות שהייתי ממוטטת מעייפות, מאד שמחתי בהם.
למזלי הרבה נתברכתי בתינוק נוח, כל כך נוח, שהקל עליי את ההחלקה לתפקיד האמהות. אמא שלי ואמא של רענן התפעמו כל הזמן מאיך הוא שקט, ומתוקף ולא בכיין, ואני בכלל לא ידעתי שלא כל התינוקות הם כאלה.
אני חושבת שקהיון החושים הזה שלקיתי בו היה איזו מן דרך שלי להתמודד עם כל ההתחלה, כי אם הייתי חשה הייתי ודאי מתמוטטת. ודי מהר עברה תחושת העמימות והבנתי שאני פשוט מאוהבת לגמרי בחבילה הקטנה הזו.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|