3/4/2004 01:21
|
מירב שרמן
|
מאת:
|
לשתי הנעמה שלום,
|
כותרת:
|
יוצא שבהמשך לדיוננו, ומהמקום המזדהה, היתי שמה פוקוס על כמה מקום יש בחייך למה שהאחר חושב עליך. עם המתמטיקה לקח לי הרבה זמן לקלוט שיש מזה בשביל לרצות. שאבא שלי גידל אותי כאדם אנליטי, והייתי חיבת לספק את הסחורה, כי זה עשה אותי ילדה של אבא. וזה לא פשוט לוותר על זה. מי יודע אם יבינו ויאהבו אותי אם אבחר ללכת בדרך אחרת...(אגב, למרבה הפלא-או שלא, בכלל לא מדגדג לו השינוי שעשיתי, להיפך, הוא תומך בי כתמיד, אפילו כשלא היה ברור בכלל לאיזה כיוון פני מועדות). אז כמו שתיארתי בהתכתבות האחרונה בינינו, אולי ההורות היתה עבורך שטח בתולי. לא היו ציפיות כאלו או אחרות ממך, לכן יכולת לנהוג בטבעיות שהתאימה לך. והנה כבר לא בתולית, יש ציפיות גם כאן (או לפחות כך את חווה את תגובתם). ובאוטומט- בציפיות צריך לעמוד. אחרת, מה? יאהבו אותי? יבינו אותי?
אז קודם כל הייתי מציעה לך לבדוק את זה עם עצמך בראש, מה קורה לבחירות שלך כשאת יודעת שיש למישהו ציפיות ממך. ואח"כ לבדוק את הקשר עבורך בין דיעה של מישהו לציפיה ממך למשהו. האם זה אותו דבר?
פתאום עולה לי מחשבה על סיפור המחרוזת...מכירה?... על איך ששנים הם התאמצו כדי לעמוד בציפיות שלא היו....
זה נפלא בעיני שאת מבררת את הענינים האלו, כדי לזכות בהקשבה נקיה לעצמך. שיהיה לך מסע פורה. מירב.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|