בנות יקרות. חשבתי שנפגעתן ממשפט שאמרתי שחייך בונים את לידותייך. בעצם התכוונתי לדבר דומה שאליו אביב כיוונה בצורה יותר ישירה, את יולדת כמו שאת חיה. למה להעלב? אין כאן שום ביקורת על חיים של אף אחת. דיברתי מעמקי נשמתי. מה זה בכלל לידה לא טובה? סאלוש, מה זאת לידה גרועה? אין חיה כזאת בשבילי. מה שהיה בלידה של עמר. נראה לי בין התסריטים הגרועים שאפשר לדמיין. בלי קשר למה שקרה מסביב, מצוקה עוברית, ואקום, אפידורל, חתך הסטרי, תחורים. מה לא? האם הייתי משנה את התסריט? בפרוש לא. זה כל כך חלק מסיפור חיי, כל כך הרבה גדלתי משם, התעצמתי. זה שלי. גם הילדים שלי לא מושלמים ואני אוהבת אותם ככה. כל חוויה של לידה, אם מקשיבים לה, ומקבלים אותה באהבה, הופכת להיות חלק מעצים בסיפור החיים. הרי יש חוויות של לידה שהן כאילו על פי החלומות, והיולדת חווה משהו כל כך טראומטי ומנותק מעצמה. ויש חוויות שעל פניו איומות. ועדיין נחוות כחלק מהיולדת, חלק מתקבל ואהוב.אז מה זה אומר? שחייה של זו שילדה לידת בית טראומטית טובים ומחוברים מחייה של זו שילדה לידת בית חולים שנחווית כמעולה? מה זה באמת אומר? הרי זה כל כך סובייקטיבי. אני זוכרת שבלידה של עמר, עם כל השעות של הצירים , וההלוויה של אבא שלי, כל הזמן מילמלתי לעצמי, זה קשה..אבל לא קשה מידי.. זה כל מה שהתכוונתי. לקבל את העלום, את מה שחייך מזמנים לך באותו הרגע, ולהיות שם לגמרי. אני חוזרת לסיפור של במבי. אותי באופן אישי הדרך בה היא חוותה את הלידה שלה, הפער בין האידיליה לחוויה כה גדול, שהיא נתנה לי שעור מאוד רציני על כוחות, ועל חיבור עם עצמה. אז באמת , את יולדת כמו שאת חיה, הלידה בעייני, מראה עצמתית למקום הספציפי והמנוקז שאליו מובלים ומועצמים כל התמציות באותה נקודת זמן.
ולרותמית, (אני חושבת), שכתבה שבשתי לידותיה בהפרש 20 חודש היתה אותו בן אדם. אני שואלת אותך, אם תתבונני באמת. בטח שבמהותך אותו בן אדם. אבל, עברת כל כך הרבה, אמהות ראשונה, ילד שנכנס לתוך זוגיות, עוד לידה, כניסה של ילד נוסף, האם באמת לא השתנה בך כלום, האם באמת את מביטה בדברים בדיוק באותו האופן? ואם כן, איפה בכלל את מאפשרת לעצמך מקום לתיקונים? לגדילה? שוב פעם, כל כך מקווה שלא פגעתי באף אחת כי זו ממש לא היתה הכוונה, אני יודעת שלידה זו חוויה כל כך נוגעת בנימי נימים של הנפש. ועל כן חשוב לי עוד פעם להבהיר את עצמי. ללידות מעצימות, כל אחת בדרכה.
|
תוכן התגובה:
|