3/4/2004 11:08
|
במבי
|
מאת:
|
הי נעמה
|
כותרת:
|
כותבת לך מישהי שאין סיכוי שתבחר ללדת בבית. אני. מישהי שאחרי הלידה האחרונה חושבת שהיא לא יכולה ללדת בלי אפידורל. אני. מישהי שהלידה שלה הסתיימה בואקום חירום עקב היפרדות שיליה בסוף הלידה. בטח שאני. אבל למרות שזאת אני וכל כך אחרת ממך, יש בי משהו שמאוד מזדהה עם התהליך שאת עוברת. כמו שענת כתבה - נראה לי שטוב לחוות את התהליך הזה כמה פעמים לפני. מה שכן למדתי על עצמי בלידות זה שברגע שזה מתחיל - הכל הופך להיות נורא קונקרטי לעצמי. ולא מעניין ת'תחת שלי מה תהיה "חוויית הלידה" שלי. כי ברגעים האלה אני לא כותבת או מספרת או משמשת שאב טיפוס למשהו, אלא יולדת. אני חושבת שכל הפחדים של לפני עזרו לי. ובמקרה שלי באמת היתה לי לידה די נוראית, שכמעט הגשימה את כל הפחדים שלי (והגשימה חלק גדול מהם), אבל דווקא בגלל התהליכים והפחדים של לפני - החוויה עצמה היתה ממש קלה. הדיאלוג הפנימי הזה נראה לי יותר מבריא. אפילו ה"לדפוק חשבון" ולחשוב מה יגידו אם. אבל תסמכי על עצמך שברגע שזה יתחיל את תהיי כולך נעמה שיולדת בבית, מגוייסת למשימה הגדולה הזאת. ולא יהיה לך שום פנאי (טכני ורגשי) לחשוב מה יגידו ומה יהיה אם. וכנ"ל אם תחליטי ללדת בבית חולים. אז תהיי נעמה שהחליטה ללדת בבית חולים, וגם אז לא יהיה לך את הפנאי הזה. מה שאני מנסה להגיד זה שעכשיו זה הזמן לדסקס עם עצמך הכל. ברגע האמת, אני בטוחה שתהיי שם כולך נעמה אחת. בהצלחה גדולה, עפרה
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|