בזמן האחרון עבדתי באינטנסיביות עם ההתמקדות. על עצמי עשרות רבות של תרגולים, עם אחרים עוד הרבה יותר.
הגעתי למסקנה שמה שהרבה יותר מפריע לנו מאשר הכעס, העצב, הפחד, התסכול וכו' - וזה משהו שאולי לא קל לראותו בהתחלה, מה שמפריע יותר הוא הרגשות שלנו *אודות* הרגשות. האשמה אודות הכעס. הבושה. הביקורתיות העצמית. המחשבה שהרגשות שלנו הם לא בסדר. הם רעים. שאנחנו רעים.
*זה* התוקע. לא הכעס עצמו. האשמה על הכעס. זה הדבק שמשאיר הכל קפוא, שנים ועשורים (אחרי שעבדתי עם אשה בת 75 שכעסה על הוריה מגיל 5, אני לא אומרת "שנים", אני אומרת "שנים ועשורים" :) זה הדבק שמדביק הכל יחד ולא נותן לשום דבר לזוז.
בהתמקדות, אחרי שמתרגלים קצת ולומדים קצת, מתחילים לגעת בזה. להמיס את הדבק הזה. את רגשות האשמה. להתחיל לקבל את כל החלקים שלנו וכל הרגשות שלנו. לקבל אותם בכבוד, אמפטיה, סקרנות, ואז, דברים מתחילים להתפתח. לזוז. להשתנות.
ביטול ושלילה של רגשות שלנו לא עוזרים. אם היו עוזרים, מזמן כולנו היינו אמהות אידיאליות. אם להלקות את עצמנו ואחרים היה עוזר, מה טוב! הבעיה היתה קלה מאוד לפתרון. אבל זה הפוך. ההלקאה מקבעת את המצב.
אני לא אומרת שהכל מותר. את המעשים שלנו אנחנו חייבות לקבוע. אבל ברגש, לתפיסתי הכוון הפוך. קודם כל לקבל. אח"כ דברים משתנים ומתפתחים.
אין טעם לומר לאמא אחרת שהיא אמא לא טובה. זה לא עוזר. והרי יש פה צעד ראשון בדרך לשינוי. שזה כבר מבורך!
|
תוכן התגובה:
|