|
18/6/2010 12:32
|
רונה
|
מאת:
|
|
הקושי שלי בלהגיב שפוי להודעות הללו
|
כותרת:
|
זה שישר אני רואה את ירדני מול עיני. כי הוא גם בן שבע וחצי וזה הגיל שכולכן דיברתן עליו בין שבע לשמונה. ואז קשה לי. קשה לי להבין ולהכיל אמא שכותבת שאין לה רצון ויכולת להכיל את בנה.שהיא לא יכולה לטפל בעצמה כדי שתוכל לגדל אותו בנחת. שמעצבן אותה איך שהוא מדבר ותנהג והיא רק רוצה שילך לישון...זה קשה. אז אני מסתכלת על ירדן וישר הלב שלי מתכווץ מהמחשבה של מה היה אם... ולא אנחנו בכלל לא עוברים אחה"צ מושלמים ויש לי הרבה מריבות איתו בעיקר על היחס שלו לעומר אבל מכאן ועד לתאר אותו במילים הנוקבות הדרך ארוכה בעיקר בגלל שאני מסתכלת עליו ואני רואה ילד. ילד בן שבע וחצי שאין לו מושג מהחיים ומה החיים עוד צופנים בתוכם. הידיעה הזו שאני כל עולמו ושאני אחראית במאה אחוז לגורלו אושרו ובריאותו היא כל כל גדולה שברור לי שאני אעשה הכל, אהפוך עולמות ואטפס על הרים כדי שאוכל לעשות זאת הכי טוב שאפשר. כי אני אוהבת את האויר שהוא נושם ואושרו הוא אושרי. ברור שקשה לגדל ילדים. אני אוכלת שיט כמעט כל אחר צהריים או מהבכי הלא ברור של עומר או מהחוסר התפשרות של ירדן. אבל אני מקשיבה, נלחמת ומדברת וקודחת ומענישה ומשלימה ומחבקת וכועסת וגם מתפרצת ...אבל ככה זה ילדים והרגעיםהרבים היפים והשקטים של האהבה הנקיה שלהם שווים הכל. אז אני לא מקבלת את "האי אפשר" ולא מקבלת את "זר לא יבין". את צריכה לא רק לאהוב אותו. את צריכה שהוא ידע שאת אוהבת אותו כמו שהוא. זו האחריות שלך כלפיו אז תמצאי את הדרך לעשות זאת ומהר לפני שיהיה מאוחר מדי ותאבדי אותו. רונה
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|