נתנת תודה וכולן, ואני ממש לא כועסת. וזה בסדר לכעוס עלי כי אני מפחידה ועושה אקטינג אאוט לתסריטים שלכן.
אבל האמת היא שהאגרוף הוא לא כזה. 'עבורי חבילת אמא הסתיימה', הוא חצי משפט שאני הוצאתי מהקשרו, מרוב גזירה והדבקה של המילים שם. החבילה מתייחסת לאמא שלי. שעבורי, כלומר עבורי כבת, היא הסתיימה בגיל מוקדם מאד. כך שאין לי רפרנס לרגשות אותנטיים אמהיים מגיל מסוים, די מוקדם.
עבורי, הנסיבות גם בעטו גול עצמי, משום שהאימהות שלי נורא יצרית, ואיסטינקטואלית. כדי לשרוד את ההשקעה המטורפת הזו, אני צוללת פנימה עד מעל לראש, מניקה עד גיל 4.5 וכו'. כנראה שכך אני שורדת טוב יותר.
בקיצור, הקטנה נולדה כשהיה בן שבע, וחבילת הדגם לחיקוי שלי לא משהו.
עכשיו, זה לא שאני לא אוהבת אותו. אני יודעת שהאהבה שם. אבל כמו שמיים שנמצאים מאחורי עננים, הלחץ וענייני הטריטוריה הההישרדותיים שלגור עם בחור בן 16 עוד רגע בבית, מייצרים המון הסתרה של השמיים האלו. ויש ימים יותר טובים ופחות.
לכל אמא יש רצועה מצטיינת מבחינה גילאית. עבורי, אני די נפלאה עד גיל 5.. אחר כך פורצים דפוסי הליבה שלי, ומה שהיה מנוהל קודם מגזע המוח מתנהל מן השכל, ומתנגש עם המציאות, שהיא לפעמים סיר לחץ רותח.
רוני אומר שבעיות נפתרות בשני אופנים: תדירות ואמפליטודה. או שהתדירות פוחתת, או שגובה הסינוס (מהנדס, טוב..) ושבגלל שאני לא בדיוק הטיפוס האופטימי והקליל, כשמגיע משבר, אני שוכחת שהקודם היה די רחוק, ונדמה לי שיימשך לנצח.
אז כן, כשאנחנו רבים, אני רותחת ושונאת עד אחרון התאים שלי. אני גם לא נרגעת לפי הנורמה, לאחר 4 שעות, אלא ממשיכה לבעבע שבוע שלם. זה מזיק לי הרבה יותר מאשר לו.
|
תוכן התגובה:
|