אמא ש יקרה, קראתי את הודעתך כשהיתה בת כמה דקות. פתחתי מספר פעמים חלון לתגובה, והצלחתי להקיש את שמי ואת המייל. כותרת היתה כבר יותר מדי.
אני מצטערת. אין לי בשורות עבורך. אך אל תקחי דוגמא ממני, אני לא. והילד שלי הוא לעדויות רבים טוב מאד. אני היא הלא בסדר. ברור שלא הכל עלי, אבל בגדול, אני הבעיה.
ורדה רזיאל ז'קונט המצוינת, עוזרת לנו. היא חכמה מאד, נבונה ממש, ואני ממש מחזיקה אותה כ'קצינת מבחן'. בגדר 'תחזיקי אותי'. שינוי אמיתי אני לא מצליחה לייצר עדיין, אבל הטיפול אצל ורדה מאד צעיר ודליל באשמתי. כשהיינו אצלה ברביעי האחרון, ואלו הזמנים היחידים פחות או יותר שאנחנו מדברים, הוא אמר 'את פשוט ילדותית'.
'כן', השבתי, 'אבל אני כבר אמות ילדותית'. כאילו שלומר לי שאני ילדותית, יגרום לי לומר 'אוי, נכון', להבין שאופס טעיתי, ולהתבגר תוך שעה. אני גם לא בטוחה שהנזיפה הזו לא טומנת בחובה מניפולציה מתוחכמת, מוסרנית, כזו שבעצם אומרת, גיברת, התור שלך כבר עבר מזמן (ציטוט שלו מגיל 4 בלי הגיברת), אז לכי לבשל, לכבס ולתלות, כן, וגם לרחוש כלפי אמפתיה או רגשות אהבה וכל החבילה האימהית.
העניין הוא שאצלי חבילת אמא הסתיימה. כמו שאנחנו מאמצים את רוב התינוקות בלידה, כך אנחנו יכולים גם באמצעות הוגס ודומיו לעשות את ההיפך הגמור. לייצר תהליך הזרה, שמנכיר את פרי בטננו שהופך זר. כיתומה (שאמה הביולוגית בחיים) אני נבעתת מן האפשרות ההולכת ומתממשת לנגד עיני להפוך לאמא שלי, משום שההוגס הוא בעיטת פתיחה אפשרית לתהליך של דה-אימוץ נורא.
אבל תראי, הרחקתי לכת. כאמור, אצלנו המצב מאד שונה, וגם מדובר בגיל התבגרות (ובאמא ילדותית!).
טוב, ידעתי שאני לא צריכה לכתוב. זה כבר לא קשור, וההשקה בינינו היא בתחושת ה'הוגס' אבל לא בנסיבות. ולצערי אני לא יכולה לומר מתי זה עובר. וגם לא שהיאוש נעשה יותר נוח. סורי. אין לי
|
תוכן התגובה:
|