גם אני עוקבת כבר כמה ימים, רוצה להגיב ונעצרת. למה? לא יודעת. אולי כי פתאום נפקחו עיניי להבין שגם אני קצת (הרבה?) במקום הזה. אני כן מצליחה לראות את היופי, המתיקות, החוכמה והמיוחדות בבכורי, אבל הכל יכול להתהפך בשניה. משהו לא מסתדר לו, והוא מתפרק. אחר הצהריים שלם יכול להיחרב כי הציור לא הצליח לו כמו שקיווה, או כי הפסיד במשחק, או כי הבקיעו לו גול, או כי לא מצא מה שחיפש, או השד יודע מה... ואז הוא מתחרפן לגמרי. תגובות חסרות פרופורציה להתרחשות ובטח ובטח שלגילו (עוד רגע בן 8). משהו שגורם לי להסתכל עליו ולא להצליח להבין מאיפה זה בא, למה זה קורה, איך פתאום בבת אחת, ומה לעזאזל אני עושה עם זה. מפחיד כמה כעס ותסכול זה מוציא ממני. מנסה להיות אמפטית, תומכת, מעודדת, תקיפה, כלום לא עוזר. בסוף גם אני מתפרקת... פתאום גיליתי שכל שהייה איתו היא סוג של "ללכת על ביצים", כי מי יודע מה יכול לקרות שיוציא אותו מאיזון. פתאום קלטתי באיזה מתח אני נמצאת כשאני איתו. וכן, אני יודעת איך אנשים מסתכלים על זה מהצד. על הילד שמתנהג כמו פסיכי והאמא הזאת שלא יודעת להציב גבולות. לכן אמרתי שזר לא יבין זאת. זה כמו לשפוט אמא שחודשים לא ישנה יותר משעה רצופה בלילה. זה מביא את הגוף והנפש למקומות שקשה לדמיין. אני כל כך מותשת. הדברים שלפעמים עוברים לי בראש מבהילים אותי. אז לכל אלו שעצוב להן לקרוא - בצדק עצוב לכן, אבל תודו לאלוהים יום יום ושעה שעה שלא איתגר אתכן עם התמודדות כזו. ואני לא מדברת רק על ההתמודדות עם הילד, אלא גם ובעיקר על הרגשות הקשים שמציפים את האמא שעומדת מולו.
ומשהו לסאלי - קראתי שוב ושוב את דברייך, אבל לא הצלחתי להבין מה זה בעצם "התמקדות". אני מבינה שאי אפשר לעשות את העבודה דרך האינטרנט, אבל האם תוכלי להסביר מעט במה מדובר, כדי שאראה אם מתאים לי לבדוק את הכיוון?
|
תוכן התגובה:
|