היי לך "גם אני"...
קשה, קשה להסביר מה זו התמקדות בלי לנסות.
ההמלצה מספר אחת שלי היא לנסות. גם אני לא הבנתי לפני שניסיתי, או יותר נכון השלכתי על זה טכניקות אחרות שאני מכירה, אבל כשניסיתי, תוך דקות ספורות הרגשתי איזו אנחת רווחה... אה... זה מתאים. עלי דברים עובדים מהר, בגלל כל הנסיון, ולפעמים לוקח לאנשים כמה סשנים עד שממש נכנסים לזה, אבל בתפיסה שלי אמורים להרגיש די מיד אם יש משיכה לזה או לא.
בכל אופן ניסיתי כמיטב יכולתי להסביר מה זה, כי אני בתור אדם רציונלי לחלוטין, לא אוהבת תשובות כמו "אי אפשר להסביר". אז כתבתי קטע על זה באתר שלי, תחת "מאמרים", ואעתיק אותו הנה לתחתית ההודעה. יש גם ספרים טובים על זה, שמסבירים בפירוט, כתבתי באחת ההודעות הקודמות.
חשוב לי גם מאוד לציין, שהתמקדות אפשר לעשות עם כל מיני אנשים. יש פסיכולוגים שעושים זאת (ספרו לי אם יש לכם שם ספציפי, אני לא יודעת), יש מאמנים כמוני, ויש אנשים שהם יותר בגישה טיפולית (כמו חגית ספנסר שלמדתי אצלה, שהיא מטפלת, אם כי לא פסיכולוגית), ויש את הגישה ההדדית, כמו בקורס. אפילו שאני מאמנת, אני רוב הזמן עובדת בגישה ההדדית (למרות שזה לכוון אחד). כלומר אין לי סמכות על האדם השני. אני רק מלווה אותו בתהליך שלו. זה בכלל לא טיפול. זה האדם השני - הלקוח - מניע את כל התהליך. מעלה את הנושאים ומציע פתרונות. אני המלווה. אני זו שמחזיקה את המרחב של הקבלה, הכבוד, האמפטיה, הבטחון בכך שהכל יסתדר, וגם עוד משהו שבאמת קשה להסביר אותו בצורה כזו, שהוא חוסר הזדהות. פרמטר חשוב. זה כמו אמא וילד. לאמא אכפת מהילד אבל היא לא הילד. לי אכפת מהאדם, אבל אני לא הוא, אני לא נשאבת פנימה כמו שעלול לקרות עם חברה או אמא. וכמובן שאם מתאים להוסיף קצת אימון, אז זה גם זמין.
יש אנשים שצריכים לנקוט משנה זהירות לפני שהם פונים להתמקדות עם מאמן שהוא לא פסיכולוג או מטפל. אם יש רקע או הווה של טיפול פסיכיאטרי, דכאונות שקשה לקום מהמיטה, מחשבות אובדניות, רצון להתאשפז - צריך להזהר ולבדוק מה הכי מתאים, ועם מי. לא בטוח בכלל שמאמן הוא האדם המתאים לעבוד במקרה כזה. לכל אחד יש את ההכשרה שלו, ותמיד כדאי לעבוד עם מישהו שמוכשר למשימה הספציפית. עוד כמה מילים על זה פה http://sites.google.com/site/sallytadmor/psyciatry
לגבי אי אפשר לעשות את העבודה דרך האינטרנט... התכוונת בטח ככה בכתב, נכון? כי דווקא בסקייפ אפשר (שזה גם דרך האינטרנט :))
ל"אמא הוגס" - שמחה לשמוע על האהבה שבה את עוטפת את בנך. לא חשבתי לרגע אחרת. אני רק מסירה את הכובע בפני האומץ לומר, אני רוצה עוד. אני רוצה עוד עבור הקשר שלנו.
גם אני הייתי חשדנית כלפי עבודה בטלפון או בסקייפ. סקייפ, אגב זו שיחת וידיאו, לא טלפון. התחושה היא יותר של פגישה. את רואה אותי ואני אותך, התחושה היא בהחלט אחד על אחד. לפעמים זה מרגיש אפילו יותר אינטימי בשבילי. אין חדר. אין כלום. אין אפילו גוף, כמעט. יש רק את הפנים שלי ושלך. לי זה כיף. אם היתה לך אופציה קרובה אלייך - היתי אומרת בשמחה, כמובן, לכי על זה! בטח. אני לא האדם היחיד בעולם שאפשר להתמקד איתו, ממש לא. אבל אחרי נסיון כל כך טוב עם הטלפון (לעצמי, לשותפות שלי לקורס, ללקוחה אחת) והסקייפ (לעצמי , לשותפות שלי ולהרבה לקוחות), אני אומרת, אם את מרגישה/נמצאת בערבות קזחסטן, שווה לנסות סקייפ. בהחלט. ולא רק איתי אפשר. אין יותר מדי מה להפסיד, אני חושבת?! פשוט ללכת על זה, ולבדוק. אני חושבת שמהר מאוד תרגישי אם זה זה, או לא זה.
גם אני חושבת שפגישה עדיפה. אבל לעצמי אין לי זמן להקצות לפגישות לזה (נסיעות, שלום שלום, זה תמיד יותר זמן), אני מעדיפה לעבוד. אז אני עושה בטלפון כל הזמן.
מאחלת ימים טובים! :)
---------------
והנה הקטע שכתבתי על מה זו התמקדות?
נסו לחשוב על רגשות "קשים" בחייכם: כעס, פחד, שנאה, קנאה, בושה, חוסר אונים... לפעמים הם מציפים אותנו לחלוטין. היחס שלנו אליהם מאוד שלילי: אנחנו רוצים לגרש אותם מחיינו, להכחיד אותם.
ההתמקדות היא גישה, השקפת עולם, שבמרכזה פתיחות, קבלה והערכה לכל קשת הרגשות שלנו. ההתמקדות משתמשת בטכניקה מסוימת ובעלת עוצמה, שמבוססת על הקשבה לתחושות בגוף ולרגשות.
כן, כן, אני יודעת. יש אנשים שהמילים "הקשבה לתחושות בגוף" נשמעות להם יותר מדי ניו-אייג', רוחניות, לא רציונליות. אני חושבת שעד לא מזמן היתי מגיבה אליהן כך בעצמי. אני רואה את עצמי כאדם רציונלי לחלוטין. בעבר, לא היתי מעוניינת להקשיב לגוף בכלל, ולא חשבתי שמשהו יצמח לי מהקשבה כזו.
מי שיש לו ילדים, או חברים קרובים, יכול אולי להזכר בחויה כזו: ילד או אדם קרוב סוערים - אולי כועסים, עצובים או מתוסכלים – ואנחנו מקבלים אותם כפי שהם, אוהבים אותם כך, אולי מחבקים אותם. מקשיבים להם, מנסים לעמוד בנעליהם, ובכל מקרה לא שופטים אותם לשלילה או לחיוב. האדם מרגיש את היחס הזה, והרגשות שלו מתפתחים: הוא נרגע מעט, יכול לראות את הדברים בצורה שונה, אולי חש רגשות שונים. ההתפתחות של האדם יכולה להיות דרמטית, לפעמים ברגעים בודדים.
אולי אנחנו יכולים להזכר בחויה הפוכה. היינו סוערים, והאהבה, הקבלה והאמון של אדם קרוב - הורה, סב, חבר - שהקשיב לנו ברוב קשב, ונתן מקום למה שהבאנו, השפיעה עלינו באופן דרמטי, לטובה. הרגשות הקשים הציפו אותנו פחות, ויכולנו לראות את עצמנו כחזקים ומסוגלים יותר. התפתחנו בתוך היחס הזה. מצאנו כוחות שלנו שלא הכרנו.
אני מניחה שרובנו יכולים להזכר בחוויות שונות לחלוטין: אנשים שהיו מאוד ביקורתיים כלפינו, וניסו להאיץ בנו ללא הרף להשתפר. הם לא חסכו מאיתנו את שבט הערותיהם השליליות לגבי היכולות שלנו, ולא התעניינו, או לגמרי לא קיבלו, את רגשותינו ונקודות המבט שלנו. גם אם אהבו אותנו מאוד – אולי הורה או מורה – החויה לידם היתה של התכווצות, של חוסר יכולת. לא צמחנו הרבה לידם, וגם אם צמחנו, שילמנו מחיר יקר של חוסר שלמות עצמית. זהו היחס שאנחנו רגילים לתת לרגשות ה"קשים" שלנו. יחס של דחיה, התעלמות, ביקורתיות קשה, או במקרה הטוב אמביציוזיות. בתוך היחס הזה, הרגשות שלנו לא מתפתחים. הם קפואים, במשך חודשים, שנים ועשורים.
ניצולת שואה סיפרה לי שיש בה כעס גדול על הוריה שמסרו אותה בגיל 5 לזוג פולנים זרים, ונעלמו, כדי להציל את חייה. היא יודעת שהכעס עליהם לא מוצדק, אך הידע הזה לא עוזר. הכעס הלא מוצדק הזה, נשאר קפוא במשך שבעה עשורים, ומכביד על חייה. הביקורתיות העצמית כלפי הכעס יוצרת בדידות כפולה: הבדידות הראשונה היא הבדידות הפיזית, ללא הורים, והבדידות השניה היא הבדידות הרגשית, ללא מקשיבים. איש אינו מקשיב ומקבל את הכעס והעצב שלה, שנאגר בתוכה, בודד.
ההתמקדות מציעה רעיון מהפכני: להתיחס לרגשות שלנו בקבלה, אהבה, הקשבה, הערכה, אמון, וסבלנות. המשפט שאומרים בהתמקדות לכל הרגשות הללו (למשל לכעס) הוא: אתה יכול להיות כפי שאתה, כמה זמן שאתה צריך. אני מבינה שזה רעיון שאולי נשמע מוזר, אולם ברגע ששמעתי את המשפט הזה, נרגעתי. הדהימה ומשכה אותי האפשרות להתיחס לכעס, לביקורתיות, לשיפוטיות ולחוסר הסובלנות שלי – למה שחשבתי תמיד לצדדים החלשים ביותר שלי – באהבה ובקבלה. היחס הזה מביא תוצאות מיד: הרגשות ה"רועשים" הללו נרגעים מעט, ומפנים מקום לתחושות חדשות, קצת שונות, מורכבות יותר, תחושות שיש בהן הרבה פעמים פתחים חדשים להמשך.
יש גם רגשות חיוביים שאנחנו בד"כ לא מקשיבים להם מספיק. ההתרגשות שלנו, הגאוה בעצמנו, הציפיה, הרבה פעמים נדחקות הצידה בשם ההגיון. "אל יתהלל חוגר כמפתח", אמרו לנו כשהפלגנו בתיאורים נרגשים על תוכניותינו. "צוחק מי שצוחק אחרון", הזהירו אותנו. התמקדות ברגשות חיוביים יכולה להתחיל להחזיר לנו את שמחת החיים וההתלהבות שהתעמעמו עם השנים.
גישת ההתמקדות כוללת טכניקה לתרגול למתחילים. טכניקה שבה יושבים בשקט, יחד עם שותף לתרגול, ומקשיבים לתחושות הגוף השונות, לרגשות, לדימויים ולסמלים העולים בנו, מתארים אותם, ופשוט נותנים להם מקום. התרגול הפשוט הזה מפתיע בהשפעתו. לא קל לתרגל אותו לבד או ללא הדרכה, פשוט ככל שישמע, כי אנחנו רגילים לחשוב הרבה על העבר והרבה על העתיד, ומעט על ההווה. התרגול הגופני הזה "תופס" את ההווה בשטף החיים. ובעצם הכל קורה בהווה. כך שזהו מפתח לשינוי של מה שקורה איתנו, ובינינו לבין הסביבה.
כשמתמקדים ברגשות "שליליים" הם מתפתחים, והופכים למשהו קצת שונה, משהו פחות מדוכא וחונק. כשמתמקדים ברגשות חיוביים הם מתחזקים, או מגלים תחתיהם רגשות אחרים, פחות חיוביים, שהיו נסתרים ועצרו אותנו מלהתקדם. מדהים כמה שהכל מתפתח ומשתנה. כעס שנשאר קפוא במשך שנים, מקבל אחרי כמה תרגולים כאלה גוונים שונים לגמרי, מורכבים יותר, לפעמים מגלה תחתיו צער, פחד ואהבה רבה. היסוס ובלבול מגלים תחתיהם רצונות חזקים שפחדנו לבטא. עלבון יכול לפנות מקומו להבנה ולחמלה.
ד"ר יוג'ין ג'נדלין, פסיכולוג ומפתח השיטה, כתב ב - 1990: "התמקדות היא כאשר איזהשהו "אני" מתיחס לאיזשהו "זה" (אני מוסיפה: למשל כעס), ו"הלקוח" ואני מתכוונים לארח לו לחברה שם בפנים. מה שה"זה" הזה צריך הוא רק איזה מגע בלתי פולשני, רק לארח לו לחברה. אם תהיה שם עם המודעות שלך, זה כל מה שהוא צריך. הוא יעשה את כל השאר בשבילך".
אישית, התפתחתי הרבה בעזרת הטכניקה הזו, והקורס שלמדתי אצל חגית ספנסר. גיליתי נושאים משמעותיים שעצרו אותי, שאפילו לא היתי ערה להם. למשל, עבדתי הרבה לאחרונה על הנושא של התלהבות. הבחנתי בכך שאני עוצרת את עצמי מלהראות התלהבות, וגם מלהתלהב, הרבה פעמים. כדי לא להשוויץ, כדי לא להרתיע, כדי לא להתאכזב אח"כ, כדי לא להתחייב. כששיתפתי את זה עם חברי, הם צחקו, ואמרו לי שאני האדם הכי מתלהב שהם מכירים. כן, זה אולי נכון, אבל זה רק קצה הקרחון שלי. אני עוצרת את עצמי היום הרבה פחות, וזה כיף. אני גם רואה שאנשים אחרים מתלהבים יותר סביבי, למשל הילדים שלי. פיתחנו לנו הרגל, כאשר אחד מהם מנצח במשחק, לפתוח בהשתוללות התלהבות אדירה, שכוללת שאגות שמחה וריקודים בכל רחבי הסלון. פעם משהו פנימי בי היה מתנגד לדבר כזה, בלי שאפילו הבחנתי בכך, או ידעתי למה. גם נושא חוסר הסבלנות שפעם הטריד אותי, בעיקר כלפי הילדים, הוא נושא שעולה היום הרבה פחות. הקבלה והסבלנות שלמדתי בעזרת טכניקת ההתמקדות הופכות באופן טבעי לקבלה ולכבוד כלפי אחרים, וכלפי הקצב שלהם. גם כאשר נדרש קצב שונה ממה שנוח להם, קל יותר לעבוד יחד איתם כאשר יש כבוד וקבלה.
|
תוכן התגובה:
|
