|
12/3/2003 13:47
|
תמי
|
מאת:
|
|
גם אני תמיד הרגשתי אאוט סיידרית.
|
כותרת:
|
אני לא חושבת שצריך להיות בעמדה של כוח כדי להודות בזה. אני חושבת שצריך להאמין בתמיכה של האנשים שלהם אתה אומר. שוב מתקשר לדיון שלנו. לא לאיריס ולא לי אין "עמדת כח" לא בפורום ולא בחיים. רק מערכות יחסים שאתה מרגיש בהן יותר או פחות בטוח. כל כך רבים הם המעגלים בהם ישבתי בחיים שלי ושתקתי. בתיכון למשל, הייתי בטוחה שלא כל כך אוהבים אותי. בדיעבד היו מאוהבים בי תמיד כמה בנים במקביל וכמה בנות רצו להיות חברות שלי. כמעט בכל מעגל אליו אני מצטרפת (דוגמה טובה- המפגש אצל זהר) אני מוצאת את עצמי שותקת, אלא אם כן יש לידי מישהו שמחזק את הבטחון שלי- כמו חברה טובה, כמו בעלי, כמו אנשים שגורמים לי להרגיש טובה או חכמה. בכל פעם שנכנסתי לעבודה חדשה הייתי בספק רב אם אוהבים אותי או לא. בכל פעם שאני עוברת ברחוב ליד מישהו שהיה חבר שלי פעם, אני עושה את עצמי שלא הבחנתי- כי אני פוחדת שלא יזכרו אותי. ולעומת זאת, כשאני כבר יודעת שאוהבים אותי, אני לא סותמת את הפה לשניה ואין דרך לעצור אותי. אז מאאוט סיידרית ותיקה שכבר הפכה לאינסיידרית פה בפורום ובמקומות רבים וחשובים- תני לזה זמן. תני את עצמך. הנה. את פוחדת להראות בחולשתך. זו סיבה טובה למה לא להחשף בפנייך... ולגבי השכנות, אותו כנ"ל. הן יושבות בחוץ? שבי איתן. חייכי אליהן. עם הזמן תדברי יותר ויותר. ואז תביני- או שהן נחמדות ומתאימות לך, או ש....לא?! אני למשל, לא אוהבת חברות מתוך אינטרס. מעולם לא התחברתי עם מישהי כדי להעביר את הזמן ביחד. אני מתחברת אם אני "מתאהבת" בחברה. אז כל העניין הזה של להתחבר עם השכנות מרגיש לי מלאכותי. אולי גם להן? ולסיום אני רק יכולה לחזור על הצעתה של איריס. אם את מהאיזור, את יכולה להצטרף אלינו. אליה, אלי, למפגשוני אמהות כאלה שנוצרים בספונטניות מידי פעם. תמי.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|