את הדברים המאד אישיים אני שומרת לעצמי סגורים על מנעול ובריח. כשהתחלתי לכתוב כאן בפורום, עלתה בי לרגע המחשבה איך להזדהות, בשמי הפרטי, בשם המלא, בכינוי. אני בחרתי להחשף בשמי המלא. לגבי עצמי בלבד, הרגשתי כי נכון להחשף כך, מתוך ראיה שדברים שאני לא מעוניינת שכל העולם ואחותו ידעו, עדיף לא לכתוב כלל. יש לכך כמובן יתרונות וחסרונות. היתרון הגדול הוא בבקרה העצמית שלי, וזה לדיון ביני לבין עצמי, אך כלל לא קשור לביטחון או עמדת כח. האמת היא שחברת אנשים תמיד הפחידה אותי. אני נרתעת מאנשים ומרימה המון חומות ומגננות כדי לא להפגע. גם אני מעולם לא פתחתי בשיחה סתם עם אמהות אחרות בגינה הציבורית. אני גרה באותו מקום כבר 6 שנים, ולא מכירה את כל השכנים, ועם רוב אלו שאני מכירה, הקשר הוא של 'שלום שלום' במעלית ותו לאו. עד כמה שנשמע אולי סותר, בפורום בשונה מהעולם ה'אמיתי', יש נטיה לאנשים לחשוף את הקרביים בכתיבה. נטייה זו מזמנת הזדמנות פז להכיר את האדם באמת, ללא דעות קדומות כבמפגש פנים מול פנים. את לא יודעת את מראהו את השכלתו הפורמלית, את סוג המכונית בה נוהג, וכו'. את מקבלת הזדמנות פז. חלון לנשמתו. זה מקסים ומרתק אותי. ומעל לכל מדלג את שלב ההיכרות הפורמלית שאני כל כך לא טובה בה. מאחלת לך כל טוב איריס
|
תוכן התגובה:
|