|
25/11/2004 16:42
|
ורד
|
מאת:
|
|
סיס - אני בשוק
|
כותרת:
|
את אחותי, זה סופי. בלאר? זו סטיה שאף פעם לא מצאתי לה שותפים. כולם סביבי נהגו להסתלבט עלי. שתביני, כשפגשתי את בנהז"ש בגיל 28 עוד היה לי פוסטר שלהם בחדר (טוב, בתור חצי בדיחה). וכן, הסמית'ס הם גבוה גבוה ברשימה שלי. עד היום כשיש לי טיפולים כואבים (לייזר נגיד) אני ממלמלת לעצמי את מילות השיר the queen is dead, בכלל בריט פופ היה במרכז נעוריי ובחרותי. אני בהלם. איזה אושר. אבל בלאר היה משהו אחר. על גבול חוסר השפיות.
בכלל מוסיקה היתה אולי הדבר הכי דומיננטי בחיים שלי עד שפגשתי את בנהז"ש. יש לי אוסף דיסקים שהוא עושה כבוד גדול לשנות התשעים (התקשרו אלי להביע תנחומים כשקורט התאבד). עקבתי באדיקות אחרי כל מגזיני המוסיקה (עזר שעבדתי בסטימצקי ועבדתי במקומון ירושלמי עם צוות מבקרי מוסיקה נורא אדג'י) מ"מלודי מייקר" ו"פייס". אובססיה אמיתית, שליטה רצינית בחומר. אלא שלבנהז"ש טעם איום במוסיקה. עד היום כשאני נכנסת אחריו למכונית אני מזדעזעת לגלות שהוא שוב גלגל את הסקאלה ל"רדיו קול חי".
מצב הדיסקים הנוכחי שלי מעיד איפה נעצרתי. אמינם עוד שם. ביסטי בויס גם (עבדתי על ההיפ הופ בשנה הראשונה לנישואים), אבל מה לעשות, התברגנתי. זה גם לא עוזר כשבנהז"ש מבקש ממני להנמיך את הרעש (אוהבת מוסיקה בקול, בעיקר בבישולים). בקיצור הפסקתי לעקוב. נורא חבל.
אבל הטי שירט של בלאר עדיין איתי, פיג'מה אהובה במיוחד (גם על עמליה שבדיוק לפני שבוע אמרה לי: "אימא חולצה יפה").
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|
21/12/2004 21:12
|
OK -
סיס
|
 |
|