|
18/4/2005 12:23
|
סיס
|
מאת:
|
|
ורד, ורד...
|
כותרת:
|
גם בעיני הפמיניזם אשם.
לגמרי.
מיליון פעם כבר הסברתי לעצמי שכל המתחים בינינו ייפתרו אם אטול על עצמי את מלוא עול תפקידיי הנשיים המסורתיים. אנקה יומיום, אעבור לעבודה פחות לחוצה ותובענית, אבלע את הלשון, לא אבקר מעשים שלו, לא אבנה לעצמי עולם מחוץ לבית... אבל אני יודעת שאני כבר "מקולקלת" בפמיניזם הזה. שאזכור תמיד שיש נשים אחרות שחיות חיים עצמאיים, ולא אהיה שלמה עם עצמי. וכבר טעמתי מפרי עץ הדעת, פגשתי את עולם החופש, ואני יודעת כמה כיף ללמוד ולעבוד, איך אמיר את זה בגידול ילדים נטו??? אני לא יכולה!!
וגם הוא נגוע בפמיניזם, על אף נסיונות השחרור שלו. זוכרת כמה דנו בזה לפני החתונה, כשעוד הייתי תמימה וחשבתי שאהיה עקרת בית קטנה ומתוקה, והוא היה כל כך הבן של אמא שלו, כל כך עקשן. סרב שאקרא לו בעלי, דרש לבשל... בשיר החתונה שלנו שכתבו ושרו חברותיי, אחד הבתים היה:
"תגידי את!" "תגיד אתה!" הם כל הזמן אמרו איך להציע נישואים הם לא ממש ידעו הוא פמיניסט, היא שוביניסטית- זה ממש אבסורד! אליאב נשבר ואז הציע ת'איחוד...
אז זה קצת התהפך, חלוקת התפקידים בינינו. והוא שונא את כל האיזמים שמזכירים לו את בית הוריו, וחושש שאני הולכת לכיוון הזה. אפילו קראתי מגילה! מוזר איך שנינו הסתובבנו, השפענו אחד על השני, החלפנו דיעות ובמקום שזה יבנה לנו בית הרמוני, נוצרו חיכוכים חדשים. מעצבן.
ועוד יותר מעצבן, שאני מאמינה שהוא צודק. שפעם הוא טעה ועכשיו הוא מבין איך החיים אמורים להיות, אבל אני ממש מתקשה במימוש החזון הזה )-: אבל אני משתדלת, ייאמר לזכותי.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|
21/12/2004 21:12
|
OK -
סיס
|
 |
|