|
20/2/2005 23:19
|
ורד
|
מאת:
|
|
סיס, יודעת מה מנחם אותי?
|
כותרת:
|
ששום דבר מהתיאור שלך את הפוסט שאחרי לידת הבכור לא מזכיר לי אותי. היה לי רע, רע, רע. שום נחת בהנקה עם ספר. השתעממתי ורציתי לחזור לחיים. היום אני מוצאת נחמה בזה שאוכל לדבר עם עמליה בזמן ההנקות, כדי להעביר את הזמן המשעמם הזה.
אני בונה כאן על התיאוריה של חמוטל, לפיה מי שחטפה את בומבה עם לידת הבכור תקבל אותה ברכות יחסית בשני, ולהפך, אלו שנחסך מהן השטוזה בראשון, יחטפו אותה בשני.
אז התיאור שלך, סיס, אכן נשמע קשה (וקצת פטרוני, אבל לא נורא, הגיע הזמן שתוכיחי לחבורת הזקנות שהיא אנחנו מאיפה משתין כספיון) אבל איכשהו נדמה לי שעם המצב הנפשי שאני נכנסת אליו לאימהות הקשיים שאותם את מתארת יבלטו פחות. לדוגמה, החרדה הנפשית שלי שלא אוהב את ילדיי נמוגה עם גדילתה של עמליה. אני יודעת, כמו שרוניתה אמרה לי לא מזמן, שהפעם אדע ליהנות יותר משלב הינקות. כי אני יודעת לאן זה הולך.
ועמליה? לזה אין לי תשובות. חוץ מהדוגמאות החיות סביבי לקשרי אחרים מלאי תמיכה ואהבה, חברויות ללא תחליף, והידיעה שאחיה התינוק לא תהיה ההפתעה העצובה האחרונה שאתה תאלץ להתמודד. לפחות הפעם אני לצדה. מקווה לתמוך בה. ללוות אותה.
טוב, הולכת לישון. בנהז"ש נוסע לחו"ל עם שחר. צורית, יש סיכוי שרביעי אחה"צ פנוי (גדשתי את שאר הימים כדי לא להיות לבד), מתאים?
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|
21/12/2004 21:12
|
OK -
סיס
|
 |
|