|
13/4/2005 10:47
|
ורד
|
מאת:
|
|
אוי נועה, את רומנטיקנית חסרת תקנה
|
כותרת:
|
לאור התיאור הקייצי שלך, איך אני מכינה סלט ברוח המתבדרת עם שיער מדיף ניחוחות שמפו, לרגע גם אני חשבתי: וואלה, נחמד. אלא שהמציאות קצת אחרת: עם 39 מעלות בת"א השיער שלי התייבש עוד לפני שיצאתי מהמים, הרגליים שלי נפוחות כאילו מישהו הזריק להם נוזלים, העמידה לצורך הכנת סלט מועכת לי את הגב, ולאור הגודל האסטרונומי שלי (עזבי אותך מה 25 קילו, את צריכה לראות את פני הירח המלא שלי, זה מגוחך) כבר ממש אין לי בגדים. אפילו בגדי ההריון שלי, שמלכתחילה ניקנו במידות נדיבות צפופים עלי. בטח בחום הזה, כשבא לי רק להיות בעירום. אוי.
והלילה, אוף הלילה. עוד לא הגיע הצאצא וכבר אני פוחדת מהלילות (זוכרות איך זה?). עם קוקיות, כדי לחשוף את העורף, וגופיה מינמלית, שני חלונות פתוחים כדי שאוכל לדמיין שיש זרימת אוויר בחדר. וגם זה לא ממש עזר. הזעתי כמו סוס. בארבע נפרדתי לשלום מהשינה, בחמש וחצי קמתי, קראתי עיתון עד שש וחצי, ואז חזרתי לישון עד...אופס שמונה, רק אז עמליה התעוררה.
אני חושבת שהיא מתרגשת לקראת הלידה כי היא הולכת לישון נורא מאוחר לאחרונה. במוצ"ש היא הלכה לישון אחרי עשר בלילה. בראשון היא נפלה מוקדם. בשני היא סחבה עד עשר שוב, והייתי בטוחה שהיא תיפול שוב בעקבות זאת. אבל גם אתמול היא התעקשה לשחק עם הבובות שלה עד כמעט עשר בלילה. היא סוכרייה אמיתית. עם החצאית הקייצית (שקיבלנו מאחייניתי, שכחתי שגם לנו יש ירושה. גיסתי, אשתו של אחי, שהיא קניינית בגדים אובססיבית העבירה לנו שנה שעברה 3 שקיות גדושות ומצוינות).
ונועה - לא הבנתי. איזה אומץ דרוש כדי לעשות אמבטיה עם עמליה? בד"כ אנחנו מתקלחות ביחד. בשבת בבוקר הכוונה, כי בימים רגילים היא כבר בגן כשאני מתקלחת. גם במהלך הנסיעה שלנו תמיד התקלחנו יחד. החידוש הפעם היה האמבטיה. דווקא בלוס אנג'לס זה היה הכי מצחיק, כי היה שם מקלחון כזה שהיינו חייבות להתקלח יחד, ואז היא היתה באובססיית ציצים. לך יש ציצים, לי אין ציצים, לאבא אין ציצים, וכו' וכו'. וכשבאחד הערבים יצאנו לארוחת ערב, ומי שמגלמת את הבת הצעירה בסרט של בנהז"ש באה לשמור על עמליה (גם שם יש אהבה גדולה), היא סיפרה לנו אח"כ, שהן ניהלו שיחה על: מה אני אעשה כשאני אהיה גדולה, והתשובה של עמליה היתה: כשאני אהיה גדולה יהיה לי ציצי.
איזה קטע, בדיוק אימא שלי התקשרה, עם הטון הזהיר של: נו, מה קורה. והיא סיפרה לי שאתמול במהלך הבישולים או הניקיונות או מה שזה היא פתאום התחילה לצחוק. בעלה שאל אותה מה העניין והיא הסבירה לו, איך שביומולדת האחרון שלה (70) אנחנו הילדים צחקנו על איך היא מתכוננת לפסח, ואיך עכשיו אני מסדרת לה סדרת חינוך מחדש, כדי שתלמד להרפות.
היא מתכוונת לשיר הבא, שאני ואחיי שרנו לה (לפי הלחן של בתשרי נתן הדקל):
בתשרי היא מכינה רשימת אורחים בחשוון היא מנדנדת לכל האחים בכסלו היא מצחצחת בטבת כשר ובשבט שולחת את עמוס לאכול בחצר באדר היא עורכת את שולחן החג בניסן היא כבר נלחצת מה יהיה מחר: מי יחזיר את הכלים? מי יגמור את הצלי? ולמה מוישיק ואילנה שוב לא אצלי?
פסח פה, ופסח שם, כבר שבעים שנה אפשר היה לחשוב שכבר אימא התרגלה אבל יפה, מה לעשות, דואגת לשאלה: איפה תהיו ב"סדר" של שנת תשס"ה?
נו, איך כישוריי החירוז שלי? בדיוק אתמול דיברתי עם זו שעשתה לי שיאצו על הצורך להרפות. לקח לה קצת זמן להבין שחלק ניכר מהלחץ מגיע מכיוון אימא שלי. ואז היא אמרה: את מבינה? הילד שלך עוד לא נולד וכבר את עושה לו את מה שאימא שלך עושה לך.
צודקת השיאצואית. מה שאימא שלי צריכה זה ג'ויינט טוב. גם אני.
אה ואגב, סרטה של ידידתי הבימאית זכה במקום הראשון בתחרות הסטודנטים של דוקאביב. כמה מרגש.
וסיס, את בכוונה התנדפת? נבהלת?
יאללה יום טוב
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|
21/12/2004 21:12
|
OK -
סיס
|
 |
|