|
11/6/2005 23:08
|
נועה
|
מאת:
|
|
הי, כתבתי לכן ביום שישי
|
כותרת:
|
איפה איפה זה הלך? אז כתבתי ואז קראה לי חברה מלמטה ורצתי אליה ו-- נעלתי את עצמי מחוץ לבית. ככה, שעתיים ברחוב עם חולצה לגופי (כמובן שהיתה חולצה, רק שלא היו גם נעליים). בסוף התקשרתי מבית של שכנים (שלא הכרתי קודם) אל ההורים של יואל!! כדי שיתקשרו אל גיסי (שאין לי את מספרו בראש) כדי שיביא לי את המפתח הרזרבי. בינתיים ישבתי ברחוב וקראתי את כל ספרי הילדים שהחברה העבירה לנו מילדיה שבגרו. אבל גם עם ספר ביד נראיתי פתטית לחלוטין.
אבל אחר כך הלכנו לנו למוזיאון ונהנינו, רוב הזמן (בעיקר כי עבדו שם על התצוגה הבאה והבריגו וקדחו וניסרו, כך שלשנינו היה מה לראות) ואז הלכנו לחפש נעליים ולא מצאנו. והיום יואל שעשע את אביתר כל היום ואני למדתי יען כי אני בלחץ והחלטתי שהגיע הזמן להיכנס משטר עבודה. אז לא תראו אותי כאן יותר. סתם.
אז בענין האופטימיות, סיס, נחמד שאת אופטימית בשבילי... אבל דווקא הנסיון שלי מורה לי לחשוב אחרת. כי נכון שאפשר גם דוקטורט וגם תינוק וגם לחיות בלונדון היקרה וגם לעשות את זה בלי הכנסה מסודרת, ואולי אפילו עוד כמה דברים, אבל אולי זה לא תמיד שווה את המחיר? אולי. ואולי בכל זאת עוד ילד כרגע זה בדיוק מה שישבור אותנו. וזה מפחיד אותי. אבל אולי לא, וגם אז 'יהיה בסדר'. אני כבר לא יודעת.
ורד, תשמעי קטע: אמא שלי סיפרה לי שהיתה לה קבוצה (ב-יד ושם) מבי'ס רעות וכמה מקסימים הם היו. שאלתי אותה מה דעתה על בית הספר ואם היתה שולחת אותנו לשם. היא אמרה, כמובן! חבל שלא היה דבר כזה בזמנכם, החינוך שלהם הרבה יותר שפוי ומוצלח. ואז היא הפליגה וסיפרה שבקיץ היא יוצאת לפולין עם ילדים מביה'ס הדמוקרטי בחדרה וזה בכ-לל חבל שלא היה בזמנה, כשהיא היתה תלמידה, כי זה בכלל משהו-משהו. נו, לכי תביני אמהות, ועוד דתיות (נגיד). אז תרשמי אותנו, אמא שלי מסכימה :-)
שבוע טוב, מקווה ששלומכן כולכן בטוב ותמשיכו לתכנן ביקור בסעד, אני אופטימית. נועה
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|
21/12/2004 21:12
|
OK -
סיס
|
 |
|