|
17/6/2005 09:45
|
סיס
|
מאת:
|
|
אני דומעת
|
כותרת:
|
לא יודעת למה, אבל פתאום התחלתי לדמוע. מטופש למדי.
עמליה המתוקה שלך, ורד, מגיעים לה החיבוקים האלה. לא הבנתי שקשה לה כ"כ! כמה טוב שהיא הוציאה את זה איתך, שהרשתה לעצמה. פתאום אני תוהה אם סיני לא הדחיק את הקושי שלו. אצלנו הכל זרם על מי מנוחות, כולם היו מאושרים (חוץ משבותי, היא היתה מאד עצבנית בחודש הראשון לחייה. כל הזמן נהמה וחרחרה ושלפה ציפורניים... והיו לה מין תנועות עצבניות כאלה "תעזבו אותי כבר, תנו לי לחזור לרחם, לא רוצה להיות פה". אבל זה עבר לה, ברוך ה'), ונייצ' במיוחד. השבוע הוא הודיע לי שהוא רוצה שאני אביא לו "עוד הרבה הרבה תינוקות" (זה התחיל מזה שגמלתי את שבותי, ושהיא בקשה "לינון" אמרתי לה שנגמר, אז סיני הציע שאסע לבית חולים, אשתה שם חלב מיוחד ואז יחזור לי החלב ואוכל להניק אותה. אמרתי לו שכדי שהחלב יחזור אני צריכה ללדת תינוק חדש והוא התלהב נורא והתחיל לרקוד ולשיר... שאלתי מה קרה, אז הוא אמר שהוא שמח כי הוא רוצה עוד הרבה הרבה תינוקות. חמודי. שאלתי בשביל מה הוא צריך עוד תינוקות בבית, והוא אמר שכיף לשחק איתם...). טוב, נסחפתי, רק רציתי לשלוח חיבוק-חיזוק לעמליה.
*********************
ירושלים- אבא של אליאב הציע לו שנלך למקום בשם "סוגריים" או משהו כזה, אבל בדרך לשם ראיתי שלט של מסעדה חלבית אחרת ("אל דנטה"), והחלטנו להיכנס, כי היא נראתה לנו חביבה ושקטה. זו היתה החלטה מאד מוצלחת- מיהרנו והם שירתו אותנו כ"כ יפה! והיה גם טעים, אז בכלל... (נסיוני במסעדות מסתכם בפיצריות של נתיבות. אה, ולפני כמה שנים סעדנו באשקלון, ונדמה לי שהיה עוד איזה משהו מתישהו (-:). ההצגה היתה אכן "מים אחרונים" של שולי רנד, ואני לא ממש חובבת תיאטרון אבל אליאב מאד מאד אוהב אז אני שמחה שהלכנו. הוא איש נחמד, השולי הזה, ואני אוהבת לקרוא עגנון, אז זו היתה חוויה מעניינת.
ורד, למה שלא נתחבק בפומבי? מילא, בקיבוץ זה מביך את אליאב (אבל אני לא מוותרת לו (-: צריכה את זה לפעמים...), אבל בירושלים? וחוץ מזה, יש לי מטפחת על הראש, אז ברור לכולם (אני מקווה) שאנחנו נשואים ומותר לנו...
אתמול נפגשנו עם מנהלת הקהילה שלנו, אשה מקסימה שאני אוהבת מאד, לשיחה בענייני דיור. לאליאבי נכנס ג'וק לראש, שכדאי לנו לעבור לבית של סבתא שלו, ואני ממש ממש לא מעוניינת. מעבר למיקום הבעייתי של הבית (יושב על כביש ראשי בקיבוץ), אני חוששת שזה יגרום למשפחה להשאיר שם את כל הג'אנקיאדה, ומילא זה- לעולם לא ארגיש שזה הבית שלי ושאלה החפצים שלי, כי תמיד מישהו ייזכר פתאום שהוא צריך את זה ואת זה. די, רוצה בית נקי, בלי סנטימנטים זרים. נכון שיש יתרונות למעבר כזה- זה בית עם תשתיות טובות, מותקנים בו שני מזגנים, הוא קרוב לגנים ועומד במרכז הקיבוץ, הוא צדדי כך שאפשר להרחיב בקלות, אבל מצד שני- כל השכנים שם הם ותיקי הקיבוץ, בני 80, זה בית שמתוכנן ג-ר-ו-ע, ממש לא מתאים לילדים קטנים (גרם מדרגות תלול ומאד לא בטיחותי מוביל לקומת המגורים), וכבר ספרתי את עניין הכביש והסנטימנטים. הבית החלופי שמוצע לנו, חסרונו היחיד (והגדול!) הוא שהינו ישן, עם תשתיות לא טובות, וכדי להפוך אותו לבית סופי צריך להרוס אותו לחלוטין ולבנות מחדש. אבל אפשר בהחלט להסתדר שם יופי בחמש השנים הקרובות, וזו שכונה צעירה, והמיקום נהדר, ויש הרבה דשא, ומגרש משחקים קרוב, וכבר תכננתי את הבית שנקים שם אחרי שנהרוס את זה והוא מותאם בדיוק לצרכים שלנו. אה, והבית הזה, כפי שהוא עכשיו, גם גדול יותר מהבית של הסבתא של אליאב, והוא שטוח לחלוטין. אוף.
אני צריכה לבשל לשבת (אנחנו מארחים משפחה מגבעת שמואל, שמגיעה לקליטה) אז אפרד מכן. שבת שלום והרבה שמחה.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|
21/12/2004 21:12
|
OK -
סיס
|
 |
|