|
5/5/2005 10:26
|
ורד
|
מאת:
|
|
מעניין
|
כותרת:
|
סיס, נדמה לי ששמעתי את התיאוריה הזו, ויכול להיות שיש בה ממש. זה באמת מוזר הבונדינג הזה בין בנהז"ש ולוי. תראו מה זה: לוי כבר בן שבועייים ויום ועוד לא עשיתי לו אמבטיה. בנהז"ש השתלט על כל הגזרה הרטובה. וגם את החיתולים הליליים הוא מתעקש להחליף. באמת, אין לי מושג מה קורה לו. מה שעוד יותר מדהים זה שגם עם עמליה הוא נהיה אולטרה מעורב. זה לא שקודם הוא לא היה, אבל יותר. איזה מזל יש לי. זו ממש הפתעה. יומיים-שלושה לפני הלידה התגלגלתי על הכדור לחדר העבודה שלו ובכיתי לו, בדמעות ממש, על כל הפחדים שלי, אחד המרכזיים שבהם: מה שזה יעשה לנו. כמה זמן ייקח לנו לחזור להיות מי שאנחנו. אז אני יודעת ששבועיים זה מדד לכלום, אבל בינתיים, טפו טפו. אני משתדלת לא להכביד עם נבואות זעם על איך יהיה קשה (דבר שתמיד נורא מרגיז אותו), והוא איתי במה שעובר עלי. אני אפילו לומדת לומר מה שאני חושבת בלי להתפתל. נגיד לפני שעה התקשר אליו מישהו וביקש ממנו להיות שופט בפסטיבל בשדרות שיתקיים בסוף החודש. 4 ימים, שבהם יצטרך לצפות במלא סרטי סטודנטים. האיש הציע שתי אפשרויות: 1. כל יום לנסוע הלוך ושוב. 2. לשכן את כל המשפחה באיזה קיבוץ באזור שדרות. מיד ביררתי עם בנהז"ש כמה שעות צפיה יהיו לו ביום ופסלתי את התוכנית, "אלא אם כן אנחנו לוקחים מישהי שתעזור לי, אין סיכוי שאני מבלה עם שניהם מהבוקר עד הלילה". לרקורד אציין שנתתי לו אישור יציאה לשני לילות לברלין, כשלוי יהיה בן 3 חודשים. אני מקווה שעד אז אני כבר אג'נגל ביתר קלות.
צוריצי - אני מבטיחה לנצל את ההצעות שלך (לבילוי משותף, לא לגנוב לי את עמליה. זה ממש לא לעניין), תני לי עוד קצת זמן להתרגל לשגרה. אגב, כבר אמרתי לך שיותם מאוד נוכח בערבים המשפחתיים שלנו. כל צחצוח שיניים מתחיל ב"אימא ספרי לי מה קרה ליותם", או שאני מגלמת רופאת שיניים שנוזפת בה על הזנחת השיניים ומספרת לה על הילד יותם.
ונועה - היום עמליה בשעת חיפוש קוקיות נחתה על הכפפות ממך. אוי היה קשה לשכנע אותה שזה לא מתאים למזג האוויר. "אז כשניסע לניו יורק אני אקח אותן", היא סיכמה.
ואגב, אתמול היה לנו אחה"צ מה זה מבאס אתה. אני הצעתי לבנהז"ש לקפוץ לקניון רמת אביב לקנות כל מיני ולהחליף כל מיני. הוא הציע שנלך אחה"צ עם עמליה, כי אז הוא לא מפסיד שעות עבודה. כדי להפוך את האירוע לסימפתי גם עבורה הבטחנו לה הפתעה, וכדי לא להיגרר לגזרת הפתעה = אוכל, קנינו לה שני ספרים מסדרת "איתמר" של דויד גרוסמן (בסטימצקי ספר ילדים שני ב 15 ש"ח). נתנו לה לדפדף, לבחור מבין כמה. התחלה מצוינת, לא?
אח"כ הלכנו לשילב לקנות טרמפולינה שטוחה כזו (מהזיכוי הנכבד שהצטבר מההחלפות), ובינתיים בנהז"ש קפץ לחנות הסוכריות ליד והצטייד בסוכריות ליקריש (סיס, גם את מכורה לא?) הולנדיות מזעזעות (הן מלוחות ומסריחות) שהוא ועמליה אוהבים. אז ההמשך גם היה בסדר.
ומשם הלכנו לזארה להחליף בגד שנרכש ללוי, ודווקא שם, בגזרת בגדי הילדים עמליה טחפה את הג'ננה, וזאת למרות שריפדנו אותה מראש. היא ראתה איזה זוג סנדלים ורוד ומכוער והתחילה לדרוש: "תקנו לי, תקנו לי". רק צירוף המילים הזה יכול להוציא אותי מדעתי. הסברנו בהתחלה בנועם שלא. כי הסנדלים של זארה דפוקות, וכי כבר קנינו לה סנדלים העונה, וגם כי אי אפשר לקנות כל מה שרוצים, וגם וגם וגם. צעקות, השתטחויות על הרצפה. כמו אחרונת הפרחות מרמת אביב. וואי, איזו פדיחה. בנהז"ש ויתר על קניית הבירקנשטוק ונסענו הביתה, אבל כל הדרך לאוטו היא המשיכה לקטר, לבכות, ולהימרח על הרצפה.
בדרך, אחרי שקצת נרגעה, ואמרה שהיא מוכנה לדבר על מה שקרה, ניסיתי להסביר לה, עם כי זה לא קל, מה זו צרכנות נבונה. על סדרי עדיפויות. על זה שקודם קונים אוכל, ספרים וכו' ורק אחר-כך מותרות כמו ממתקים, ושזה עניין של איזון. אבל נראה לי שזה עף מעליה. בקיצור, אין לי מושג איך להתמודד עם זה. ממש מביך, ואפילו מרגיש כמו כישלון חינוכי.
סיס, נראה לי שמבחינה זו קיבוץ הוא פתרון נוח. וצוריצ - גם לכם יש כאלו?
טוב, אני הולכת לקנות תיק עגלה (הו הו הו - דוגמה אישית).
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|
21/12/2004 21:12
|
OK -
סיס
|
 |
|