|
3/2/2005 14:42
|
צורית
|
מאת:
|
|
סיס חמודה
|
כותרת:
|
גם אני, גם אני גדלתי כך עם אמא שחזרה כל יום בצהריים מבית הספר בו לימדה וכל הלחץ שלה והתסכול מעמידה מול הילדים בכיתה יצאו בבית, עלינו.
גם אני לחוצה בעבודה בזמן האחרון ומוצאת את עצמי מרימה קול יותר מפעם. לא צועקת ממש, לא נוזפת ממש, אבל הרבה יותר קרובה לזה. יותר קצרת רוח. אני שומעת את עצמי וזה לא מוצא חן בעיני. ואני רק עם ילד אחד, ועם בן זוג בסביבה, לא במילואים. אתמול בערב, מאוחר, אחרי שיותם ישן שנת צהריים ארוכה, לרוב הוא בכלל לא ישן, והיה עירני לחלוטין כבר הרגשתי שבורח לי הטון הזה המוכר. אז הסברתי לו שאני עיפה ונגמרה לי הסבלנות. שיבין לפחות מה הסיבה ושזו לא אשמתו. אני לא מוכנה לתת לעצמי להפוך לאמא הצועקת ההיא המוכרת לי. אני חייבת לומר שאמא שלי הפכה לסבתא נהדרת וסבלנית וקלילה, לגמרי. והיא היתה אמא בגיל צעיר, ילגה אותי בגיל 21 ובגיל 26 כבר היו לה 3 בנות. היום אני מבינה לגמרי את הלחץ בו היתה נתונה.
ואוף, לא מוצאת זמן לכתוב דוקא כשיש לי מה. גם כך כל היום אני עסוקה בטקסטים וכתיבה, בעריכה לשונית ותרגומים.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|
21/12/2004 21:12
|
OK -
סיס
|
 |
|